שליחות – סיכום הספר
פרק ראשון: תיאורית השליחות
2 הסברים רעיוניים לתיאורית השליחות? תורת הזיהוי ותורת הכוח.
תורת הזיהוי: זיהוי השליח עם השולח. השליח נתפס כידו הארוכה של השולח. השולח חייב בפעולתו של השליח, שהוא כמותו. תורת הזיהוי נדחתה ע"י סוגיית הגמרא בקידושין, אך היא מופיעה אצל אחדים מגדולי הפוסקים הראשונים. סוגיות שכן תומכות בתורת הזיהוי: נאמנות השליח כשולח (שליח קידושין), שלוחו של
מוכר הקונה לעצמו (אינו יכול. כי רואים אותו כשולח ו"אין אדם מקנה לעצמו") ושליחות לחובתו של אחר (שליחות לקחת חוב מבעל-חוב).
הרא"ש דוגל בשיטת הזיהוי. הרי"ף והרמב"ם, לעומתו, אינם דוגלים בכך. לפיהם, יכול בעל החוב לומר לשלוח: "לאו בעל דברים דידי את" (העדר יריבות).
זיהוי מוגבל: שיטה הרווחת ביו האחרונים. מייחסת זיהוי מוגבל לשלוח: רואים את פעולת השלוח כאילו
עשה אותה השולח (לא מזהים את השליח עם השולח לחלוטין).
תורת הכוח: יסודה של השליחות הוא בהענקת כוח פעולה מן השולח לשליח. השולח מאציל מכוחו לפעול כל פעולה אל השלוח. לדעת המחבר, תורת הכוח מתיישבת עם המקורות ועם הדעות השונות.
אין בכך בהכרח משום סתירה לתורת הזיהוי, אלא ששעת מינוי השליח תיתפס כזמן הקובע ולא שעת ביצוע הפעולה ע"י השליח.
פרופ' ברק סבור כי, מבין התיאוריות השונות, תורת הכוח משתלבת בצורה הברורה ביותר בחוק השליחות. במקורות: אין שליחות לפעולה שאין השולח יכול לעשותה: לדוגמא, שולח אינו יכול לקדש אשת איש.
מעמדו של הצד השלישי בשליחות:
האם תתכן שליחות בהעדר צד שלישי? הר"ן: לא. התוספות: כן. הדוגמא של כולם: זכייה בחפץ מן ההפקר.
פרק שני: פעולה משפטית ופעולה מאטריאלית
עפ"י חוק השליחות וכן בשיטות משפט אחרות, אין שליחות אלא לפעולה משפטית ולא לפעולה פיסית-מאטריאלית. חכמי המשפט נחלקו בהגדרה המדויקת של פעולה משפטית לעומת פעולה שאינה משפטית:
ההבחנה במקורות ההלכה:
א. שליחות ע"י שאינם "בני שליחות": שאלת תוקף מעשה השליחות של מי שפסול לשליחות (נוכרי, שוטה וקטין). אם הפעולה הנה משפטית – לא יהיה לה תוקף אם נעשתה ע"י פסול לשליחות. אם אינה משפטית-
יהיה לה תוקף. 2 דוגמאות: 1. פעולת ההמתה של בי"ד הנה טכנית מאטריאלית. לכן, גם כאשר נוכרי מבצע אותה – היא תיחשב כמעשה של ביה"ד. 2. שליח לתביעה: מותר ליהודי לתבוע יהודי (כשליח) בגין חוב של היהודי לנוכרי, כי הכלל "אין שליחות לנוכרי" אינו קשור בעניין זה. השולח נחשב כמי שביצע הפעולה. אין מדובר בפעולה משפטית טהורה.
ב. סוגים שונים של מצוות: 1. מצוות שאינן יכולות להיעשות ע"י שליח: מצוות ישיבה בסוכה והנחת תפילין, שיש בהן צד פיסי-מאטריאלי שאי אפשר "להעבירו" או לייחסו לשולח. גירושין וקידושין הן פעולות משפטיות שכן יכולות להתבצע ע"י שליח. 2. מצוות שאינן צריכות שליחות: דוג': הטבלת כלים ע"י נוכרי.
אלה מצוות שהן בגדר פעולות לא משפטיות. המבחן הוא הצורך בדעת הבעלים. במקרה שבו אין צורך בדעת הבעלים לקיום המצווה-די בקרות התוצאה המבוקשת בפועל, ואין הכרח לייחס הפעולה לבעלים.
תוצאות ההבחנה בין פעולה משפטית למאטריאלית:
הנפקות להבחנה אינה קשורה רק לפעולות המבוצעות ע"י הפסולים לשליחות. יש שליחות במשפט הרחב ושליחות במובן המצומצם. במובן הרחב: גם פעולות שאינן משפטיות, כגון: פריעת חוב או מסירת חפץ.
במובן המצומצם: רק ביחס לפעולות משפטיות, כגון: קניין או קיום מצווה. בשליחות במובן הרחב יחולו דיני השליחות רק בחלקם.
הנפקויות:
1. מצוות שאינן צריכות שליחות – ר' 8 שורות למעלה.
2. רק בפעולה משפטית תתכן בטלות הפעולה (מחמת חריגת השליח מהרשאתו ובשליחות לדבר עבירה). אין לבטלות משמעות בפעולות פיסיות.
פעולה משפטית – מהי?
עפ"י רוב חכמי ההלכה, פעולה הזקוקה לכוונה לשם ביצועה היא פעולה משפטית, ואילו פעולה שאין דרושה לה כוונה כזו – היא פעולה שאינה משפטית.
המשפט הישראלי:
שלוח ושליח: סע' 1(א) לחוק השליחות (להלן: החוק) מגביל את השליחות לפעולות משפטיות בלבד.
ברק מגדיר "פעולה משפטית" כפעולה מכוונת של השלוח מתוך כוונה לשנות את מצבו המשפטי של השולח.
לכן, למשל, פעולות כמו שמירת נכס או תיווך לא ייחשבו כיחסי שליחות. המבחן: השגת התוצאה גם בלי ידיעתו של השלוח (כגון: בניית בית או מסירת חפץ ממוכר לקונה בעקבות הסכם-מכר).
המבחן, לדעת במחבר, הוא למצוא מה העיקר ומה הטפל בפעולה ולפי זה לסווג אותה כמשפטית או פיסית.
גם המשפט העברי מציין את גורם הרצון והכוונה כמהותיים לעניין מושג השליחות.
דינו של שליח:
מה דינו של שליח המבצע פעולה שאינה משפטית, כלומר, אינו נכנס לגדר חוק השליחות ?
לדעת ברק, בסוגיה זו יש חסר. לדעת המחבר, לאור חוק יסודות המשפט, יש ללכת בדרך ההיקש, ולהקיש מדיני השליחות שבחוק על מעמדו של השליח. נראה כי הדבר יביא לכך שרבים מדיני השליחות יחולו גם על פעולות של שליח שאינן משפטיות.
תיווך ושליחות:
האם יש לראות במתווך הנוטל חלק בניהול המו"מ ומכין זיכרון דברים וכיו"ב משום שלוח המבצע פעולה משפטית ? השופטת בן-פורת והשופט אלון סברו שכן. היו דעות מנוגדות. המחבר גורס כי גם אם אין מדובר בפעולה משפטית, הרי שסעיף 8 לחוק (העוסק בחובת הנאמנות של השלוח) יחול על המתווך מכוח האנאלוגיה לדיני השליחות (יש חסר שיביא להיקש).
פרק שלישי: חריגת שליח מן ההרשאה
עפ"י 2 התיאוריות, אין ספק כי כוחו של השליח יפה אך ורק במסגרת ההרשאה שהוענקה לו מצד השולח.
כל חריגה שלו היא פעולה בלא סמכות ובלא כוח שתוצאתה אפס. הדבר מעורר שאלות וקשיים.
במהלך התקופות חלו שינויים בעמדת ההלכה; המשפט התלמודי משקיף על המקרה מצדו של השולח בלבד, ולכן יגרוס כי חריגה מן ההרשאה מביאה לבטלות הפעולה. שיטה זו קובעת, למעשה, מעין "חובת זהירות" מיוחדת על הצד השלישי שנוטל על עצמו סיכון למקרה של חריגת השליח וביטול הפעולה. הראשונים, לעומת זאת, מסתכלים גם על האינטרס של הצד האחר ומוכנים לצמצם, לעיתים, את אפשרות ביטול פעולת השליח בשל חריגה מהרשאה.
שליח שעבר ושליח שטעה:
א. שליח שעבר על דברי שולחו ועשה פעולה שונה מזו שנתבקש, יש לראותו כמי שחרג מסמכותו, ולכן אין למעשהו כל תוקף.
ב. שליח שטעה: במצב זה הברירה בידי השולח לבטל את המעשה שעשה השליח (שכן לתקן שלחו ולא לעוות) או להשאירו כמות שנעשה.
קניית קרקע שלא באחריות ע"י השליח:
הכוונה היא לאי בדיקת מצב הבעלות על הקרקע והיותה משועבדת לצד שלישי. במקרה ששליח קנה קרקע "שלא באחריות" – השולח רשאי לבטל את העסקה. אם השולח רוצה בקרקע – על השליח לקבל על עצמו את האחריות ולמוכרה לשולח באחריות (היינו, להיות ערב לכך שהזכויות בקרקע יהיו של השולח בלבד במובן של נשיאה בנזקים של צדדים שלישיים כתוצאה מאובדן בטוחתם). כך פוסק הרמב"ם.
שיטת הראב"ד:
בטלות עפ"י רצון השולח – הראב"ד מציע שיטה חדשנית של מתן אפשרות בידי השולח לקיים או לבטל את הפעולה ב-2 המקרים: הן כאשר השליח טעה והן כאשר השליח חרג מסמכותו בכוונה (ואז גם יפצה את השולח). הראב"ד מסתכל גם על הצד השלישי שהאינטרס שלו נפגע כתוצאה מביטול הפעולה. שיטה זו קרובה לעמדת חוק השליחות, לפיו (סע' 6) יכול השולח לאשר בדיעבד פעולה שפועל השליח תוך חריגה מהרשאתו.
שיטות אחרות-ביטול הפעולה לעומת אחריות השליח – הרשב"א:
קרוב לדעתו של הראב"ד. הפעולה בטלה רק מקום שהמחיר היה שונה ממחיר השוק (="אונאה") והצד השלישי נפגע. אם לא כך, המכר אינו בטל ואינו ניתן לביטול ע"י השולח (הסיפא מנוגד לשיטת הראב"ד).
שתי השיטות של הראב"ד והרשב"א העבירו את נקודת הכובד של חריגת השליח מתחום היחסים ה"חיצוניים", שבין השולח לצד השלישי, לתחום היחסים ה"פנימיים" שבין השולח לשליח.
המשפט הישראלי: סע' 6(א) לחוק (כוחו של השולח לאשר את הפעולה):
"פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד, ואישור בדיעבד – כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום לב ובתמורה לפני האישור".
כלומר, מחד, לפעולת שליח בחריגה מסמכות אין כוח. מאידך, יכול השולח לאשרה בדיעבד. הדבר סביר
וצודק מתוך התחשבות ברצון ובאינטרסים של הצדדים. הקושי הוא שעפ"י ס"ק (ב), לצד השלישי נתון, במקביל, כוח לקיים את הפעולה או לבטלה כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה ("לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו").
הביקורת של המחבר: 1. תתכן תחרות בין האישור בדיעבד של השולח לבין הסתלקותו של הצד השלישי מן הפעולה, כשכ"א מהם החליט לפני שנודע לו על החלטת השני. 2. ההסדר מעניק, ללא הצדקה, זכויות יתר
לצד השלישי ע"ח 2 הצדדים האחרים לשליחות (בניגוד לקיים במשפט העברי). הצד השלישי ראוי להגנה רק כאשר הפעולה בטלה, אך לא במקרה אחר. גם האפשרות הנתונה לצד השלישי לבטל מרצונו את הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו נראית בלתי הוגנת.
לדעת המחבר, עמדתו של המשפט העברי נראית צודקת וסבירה יותר בעניין זה, לפיה יש לראות את חריגת השליח מן ההרשאה בעיקר במסגרת היחסים שבין השולח לשליח, כאשר מקומו של הצד
השלישי בתמונה הוא צדדי ושולי באופן יחסי. יש להגן על האינטרס של הצד השלישי רק במקרה של פגיעה ממשית, כאשר העסקה נתבטלה בניגוד לרצונו ולציפייתו.
פרק חמישי: שליחות נסתרת
דוגמא: השולח מסכם עם השליח שלא יגלה לצד השלישי שהוא שליח שלו. לאחר הפעולה הצד השלישי מגלה זאת. השאלה היא מיהו בעל הזכות והחובה (זה שחייב) כלפי הצד השלישי. האם השולח או השליח?
ברק, בספרו, מתאר 3 אפשרויות: לפי המשפט האנגלי: שליחות נסתרת דינה כשליחות רגילה (מחייבת ומזכה את השולח בלבד). לפי המשפט הקונטיננטאלי: בשליחות נסתרת הפעולה מחייבת ומזכה את השליח בלבד, וזה רשאי להעביר את זכותו לשולח. וגישת ביניים, בה נוקט חוק השליחות הישראלי, המתחשבת הן בציפייתו של השולח והן בציפייתו של הצד השלישי.
בתלמוד נמצא את 2 הגישות הראשונות ואצל חכמי הלכה ראשונים נמצא את השלישית, גישת הביניים,
שהנה נבדלת מעט בפרטיה מזו שבחוק השליחות.
מקורות התלמוד: בשליחות נסתרת שאינה כרוכה בחריגת השליח, הן לדעת התלמוד הבבלי והן לדעת התלמוד הירושלמי (מסכת בבא קמא), הזוכה בנכס הוא השולח, כמו בשליחות רגילה. ואילו ממסכת דמאי בתלמוד הירושלמי עולה כי שאלה זו שנויה במחלוקת: לדעת רב אחד זוכה השליח, ולדעת השני-השליח.
הטעם הוא גדרו המשפטי של הדין: לשיטת הירושלמי, ב-2 הסוגיות – הדין תלוי בשאלה למי התכוון הצד השלישי; ואילו לשיטת הבבלי, ההלכה נובעת ותלויה בדין השליחות הכללי – "שלוחו של אדם כמותו" – ולא בכוונת הצד השלישי.
ומה בעניין השאלה מיהו בעל דברו של הצד השלישי לעניין החבות? הסוגיות הללו אינן עוסקות בכך.
אפשר להניח כי הן לא הבחינו בין הזכות ובין החובה. מצד שני, זה משאיר מקום להנחה שיש להפריד בין הזכות לחובה. על כך – בפסקה הבאה.
3 שיטות בדברי הראשונים:
א. הזכות לשליח בלבד: הרא"ש: הזוכה הוא השליח בלבד, כיוון שלא הודיע למוכר על היותו שליח. גם ראשונים אחרים גרסו כך. עם זאת, זה נוגד את דעת התלמוד הבבלי במסכת בבא קמא, ולכן יש להסיק כי דבריהם נאמרו בלי קשר וזיקה אל הסוגיות הנדונות.
ב. הזכות לשולח: זו, ככל הנראה, עמדתו של הרמב"ם. גם הרא"ש סבור כך באחת הסוגיות (בניגוד לעמדתו מקודם בסוגיה אחרת).
ג. חלוקה בין השולח לשליח: זו שיטת הר"ן. הזוכה הוא השולח, אך האחראי כלפי המוכר ("בעל דברו") הוא השליח בלבד. שיטה זו קרובה לעמדת חוק השליחות, שכן היא מתחשבת הן בציפייתו של הצד השלישי והן בעקרונות השליחות ואינטרס השולח. לפי זה, מנקודת מבטו של הצד השלישי עומד מולו רק השליח שעמו הוא מתקשר בעסקה ועל כן "אין לו דין ודברים אלא עמו". יחד עם זאת, הזוכה במישרין הוא השולח, שכן אין בעובדה זו כדי לפגוע בצד השלישי.
ד. "אין למוכר דין ודברים אלא עמו" – היקף הדין: את הכלל הזה טבע הר"ן. מה היקפו? האם הכוונה שהצד השלישי יוכל לתבוע רק את השליח ולא את השולח? מה דינה של תביעה מצד השולח כלפי הצד השלישי ? האם היא אפשרית, או שמא יכול הצד השלישי לטעון: "לאו בעל דברים דידי את"? הר"ן אינו מתייחס לכך מפורשות, אך נראה כי השולח רשאי לתבוע את המוכר. לפיכך, מן הדין שהמוכר יוכל אף הוא לתבוע את הקונה-השולח- בכל הנוגע למעשי השליח. כלומר, המשמעות המדויקת של הכלל "אין למוכר דין ודברים אלא
עמו" היא: הברירה נתונה בידי הצד השלישי, לראות את השליח כבעל דברו ולתבוע אותו, או לראות את השולח כבעל דברו (שכן הוא בעל הזכות) ולתבוע אותו. שיטה זו קרובה לעמדת חוק השליחות הקובע חבות "ביחד ולחוד" של השולח והשליח גם יחד כלפי הצד השלישי, חבות שמשמעה ברירה בידי הצד השלישי לתבוע מי מהם שירצה, או את שניהם גם יחד. יש לומר, כי תוצאה זו אינה צודקת, שכן הצד השלישי זוכה כאן ביתרון לעומת השליחות הרגילה. עם זאת, התוצאה נובעת מתוך האיזון בין רכישת הזכות ע"י השולח
לציפייתו ומחשבתו של הצד השלישי. יתכן כי המסקנה יפה גם ביחס לשיטת הראשונים, שכן אלה קבעו כי השולח הוא בעל הזכות בשליחות נסתרת, אך לא דיברו בעניין החבות.
המשפט הישראלי:
עפ"י סע' 7 לחוק: "לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה על קיומה של השליחות, או לא ידע את זהותו של השולח, תחייב פעולת השלוח את השולח והשלוח יחד ולחוד ותזכה את השלוח בלבד. אולם יכול השולח לאמץ לעצמו זכויות השלוח כלפי הצד השלישי, זולת אם הדבר נוגד את הזכות לפי מהותה, תנאיה, או נסיבות העניין".
כלומר, החבות היא של שניהם אך הזכות היא של השלוח והשולח יכול לאמצה לעצמו. יש בחוק ניסיון למצוא פשרה ואיזון בין האינטרסים והציפיות המנוגדים של השולח והצד השלישי.
ביקורת המחבר: אין הצדקה לתת בידי הצד השלישי 3 עילות תביעה (כנגד השליח או כנגד השולח או כנגד שניהם ביחד). גם לא ברור מדוע הזכות אינה משויכת מראש לשולח אלא הוא צריך "לאמצה".
זה קיים במשפט העברי, לפיה הזוכה בשליחות נסתרת הוא השולח בלבד, ועם זאת רשאי הצד השלישי לראות את השליח כבעל דברו לעניין החבות. לעניין אי ידיעת זהות השולח – זו אינה שליחות נסתרת, ואין הצדקה לתת לעניין זה מעמד והסדר מיוחד לעומת השליחות הרגילה.
ומה דינו של המקרה המשולב, הכורך יחד סטייה מהרשאה עם שליחות נסתרת? לדעת המחבר, רעיון האישור בדיעבד, הקבוע בסע' 6 לחוק, עומד בסתירה להיגיון המונח ביסודו של סע' 7 לחוק, לעניין השליחות הנסתרת. אם כך הוא הדבר, הרי שיש חסר במשפט הישראלי, ועל כן יש לפעול עפ"י האמור בחוק יסודות המשפט: ללכת בדרך של היקש – אין מהיכן. לכן, יש לפנות למקורות המשפט העברי, אשר קובע עמדה ברורה במקרה הנדון, עמדה הראויה להתקבל גם במסגרת המשפט הישראלי.
פרק שישי: שליחות לדבר עבירה
המשפט העברי כולל בתוך דיני השליחות גם שליח לדבר עבירה. זאת, בניגוד למשפט הישראלי. הכלל הידוע אומר: "אין שליח לדבר עבירה".
מקורו ומשמעו של הכלל: דין השליחות הרגיל אינו חל ורואים את השליח כמי שפעל מעצמו.
ההיגיון לכלל: "דברי הרב ודברי התלמיד – דברי מי שומעים?" (מסכת קידושין) – כטענת הגנה של השולח.
כלומר: "אני לא אשם. אסור היה לשליח להקשיב לי, כי מהם דברי אל מול איסורי התורה?".
לדעת הריטב"א, הדין חל גם כשאין מקום לטעם הנזכר, כגון בשוגג (אם כי, לדעתו, מקור הכלל "אין שליח לדבר עבירה" הוא מן התורה). התוספות סבורים שאין שליח לדבר עבירה אלא כשהשליח פועל במזיד, אך לא בשוגג, כי בשוגג אין מקום לטענה הזו. ברם, בכל מקרה, המחלוקות נוגעות לעניין הענישה בלבד, וניתן לומר כי "אין שליח לדבר עבירה" פירושו שאם בוצעה עבירה ע"י שליח, אין לראות את השולח, שלא ביצע בגופו את המעשה, כבעל הדבר, אלא את השליח, שהוא שעשה את המעשה בפועל, אעפ"י שעשה כן בשליחותו של אדם אחר.
למשמעות הכלל: בין עבירה "משפטית" לעבירה "מאטריאלית": כהן ששולח שליח לקדש לו אישה גרושה.
לעניין פעולה משפטית, הכלל "אין שליח לדבר עבירה" עניינו בטלות הפעולה, כגון הקידושין שלפנינו, בעוד שלעניין פעולה שאינה משפטית, כמו רציחה או גניבה, הכלל אמור באשר לענישה בלבד (חריג:
בעבירת המעילה, שימוש בדבר של קודש כחולין, יש שליח לדבר עבירה: השולח חייב גם כאשר מעשה העבירה נעשה ע"י שליח).
בדוגמת הכהן, אף אם השליח היה גם הוא כהן, אין השליח עובד עבירה, כיוון שהאיסור מופנה אל הכהן החפץ להתחתן עם גרושה ולא אל השליח המקדש אותה בשמו. במקרה זה השולח הוא החייב והוא שייענש (פירוש של הרמב"ן). דברי הרמב"ן יפים ונכונים ביחס לכל עבירה במעשה משפטי, כמו קניין או חוזה. בכל עבירה מסוג זה אין השליח נחשב "בר חיובא", משום שאין הוא "בעל" העבירה, אלא השולח, ולכן יש כאן שליחות והשולח חייב. שליח יהיה "בר חיובא" רק כאשר מעשה העבירה הוא מאטריאלי, כגון רציחה או גניבה, ורק באלה נאמר "אין שליח לדבר עבירה" ונפטור את השולח.
פרק שמיני: סיכום: קווים לתורת השליחות במשפט העברי
חוק יסודות המשפט ומקומו של המשפט העברי: לשיטת ברק, המשפט העברי הוא "מקור להשראה פרשנית", לצד שיטות המשפט האחרות, ותו לא. השופט אלון הציג עמדה מנוגדת. לפיו, למשפט העברי יש מעמד של ראש וראשון בפרשנות דברי החקיקה הישראליים, לעומת מקורות ושיטות משפט אחרים. דעות אלה הובעו עוד טרם לחקיקת חוק יסודות המשפט וגם לאחריו. לפי סע' 1 לחוק: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא בה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
האם הכוונה היא בכל מקרה של פרשנות או רק כשיש חסר? ברק סבור שרק במקרה של חסר (ופנייה ל"מורשת ישראל" ולא למשפט העברי). אלון דוגל בגישת ביניים, לפיה יש לפנות למשפט העברי כאשר הנושא שבחוק מובא בצורה כה כוללת – עד שאין בה כל משמעות סובסטנטיבית-תוכנית (מונחים כגון: "צדק", "תום לב", "תקנת הציבור" וכו'). לדעת המחבר, הצדק עם אלון בכך שהפנייה היא למשפט העברי (כפי שעולה מדברי ההסבר להצעת החוק). שאם לא כן, רשימת העקרונות כולה תיהפך לחסרת משמעות ובלתי סבירה.
ח"י כבוד האדם וחירותו והמשפט העברי:
עם חקיקת חוק היסוד נפתח פתח חדש לשילובו של המשפט העברי, שכן עפ"י פסקת ההגבלה, ערכיה של מדינת ישראל הם אלה התואמים את היותה "מדינה יהודית ודמוקרטית" והנחה סבירה היא שערכיה של "מדינה יהודית" הם הערכים הקשורים והנובעים מתוך מורשת היהדות. אלון מסכים לזה. ברק אינו מסכים.
פרשנות חוק השליחות עפ"י המשפט העברי:
הפנייה להוראות המשפט העברי בעניינו של חוק השליחות הישראלי אפשרית, שכן קיימת תשתית רעיונית-עקרונית משותפת בנושא השליחות ל-2 השיטות. למרות הבדלי העמדות, הנוגעים לפרטי ההסדרים הנורמטיביים, קרובות 2 השיטות זו לזו בתפיסות היסוד של דיני השליחות, במגמה ובתכלית.
אם נקבל את ההנחה שקיים חסר במשפט הישראלי בכל הנוגע לשליחות לפעולות שאינן משפטיות, הרי שבדרך ההיקש יחולו גם על פעולות אלה דיני השליחות בחלקם (כמו במשפט העברי).
כנ"ל גם בעניין שליחות נסתרת עם חריגה מהרשאה, בה קיים חסר עקב סתירה רעיונית בין 2 הסעיפים הרלבנטיים.
