אוסף פסקי דין "דיני חוזים"

האם המכתבים הנ"ל הם בגדר הצעה וקיבול המחויבים בחוק, ומעידים על גמירת דעת של שני הצדדים להתקשר בחוזה? והאם ההצעה הייתה מסוימת במידה מספקת כדי לאפשר כריתתו של חוזה מחייב?
האם הנסיבות במקרה הנ"ל העידו על כוונה ליצור יחסים משפטיים בין הצדדים?

טענות המערערים:

לא נקשר חוזה מחייב מאחר ולא הייתה גמירת-דעת ומאחר שההצעה לא הייתה מסוימת במידה הנדרשת לפי חוק החוזים; חליפת המכתבים לא הייתה אלא בגדר חוזה מוקדם שהצריך עוד משא-ומתן כדי שייכרת חוזה סופי.
טעה בית-המשפט המחוזי משסבר כי לא מדובר בעסקה במקרקעין
המשיבים לא נהגו בתום-לב.
החזרת ההמחאה על סך 25,000 ל"י לא נתפרשה כראוי, וראוי לפרשה כהודעה על ביטול העסקה עקב טעות.
אין במכתב מיום 2.12.74 הצעה מחייבת, אשר עם קיבולה נוצר חוזה, כי הרי מכתב זה נשא רישום של המילים "כל הזכויות שמורות" ובשל כך לא ניתן להסתמך על האמור במכתב ולראות בו נדבך לחוזה; יש במילים אלה כדי להשאיר פתח פתוח לחזרה מן האמור במכתב, וההצעה על-כן אינה מחייבת.
המערערים זכאים לחמישים אחוז מן הכספים, ניירות הערך והאגרות הממשלתיות השייכים לחברות

טענות המשיבים:

החוזה הוא חוזה מחייב שנכרת כדין משום שהתקיימו הצעה, קיבול וגמירת דעת המחייבים לכריתתו של חוזה כדין
המשיבים נהגו בתום לב

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה פה אחד על פי דעת השופט שמגר. בפני השופטים: ברנזון, י' כהן, שמגר.

שמגר:

אין יסוד לטענותיהם של המערערים בקשר לחוזה, כריתתו, תנאיו ותוצאותיו.

נכרת חוזה – וביטויו בהצעה ובקיבול בשני המכתבים.

המבחן לקיומה של גמירת-הדעת – הוא בד"כ מבחן אובייקטיבי, כלומר – אם בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים. במקרה שלפנינו מתמלא המבחן האובייקטיבי.
לא ניתן להסיק מן הראיות כי בנסיבותיו של המקרה צריכים היו המשיבים לדעת על טעות. אין הוכחה על קיומה של טעות ועל ידיעה על קיומה על-ידי המשיבים.
הרישום "בלי לפגוע בזכויות" או "כל הזכויות שמורות" אין בו כדי לשלול מן האמור במכתב את אפיו כהצעה מחייבת ואין בהם, כדי למנוע הסתמכות על המכתב והאמור בו כראיה להעלאתה של ההצעה ונוסחה.
לבעלי מניות בחברה אין זכויות בכספים העומדים לרשותה של החברה שאת מניותיה הם מחזיקים. מכר מניות בחברה, פירושו מכר זכויות מוגדרות בחברה ולא מכר המעביר חלק יחסי במקרקעין, במיטלטלין או במזומנים של החברה.
אין צורך שיהיו בהצעה כל הפרטים הצריכים לעניין, עד לאחרון שבהם. על הפירוט הנדרש להתייחס לעיקרי הדברים, אך יש הוראות לגביהם קבע המחוקק מראש מה הדרך בה ייקבעו אם לא פורשו בחוזה.

ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב נ' יששכר בוחבוט, פ"ד מז (1) 357

העובדות:

ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, על פיו לא חייב את המשיב לשלם למערערת את סכום הפיצויים המוסכמים הקבועים בחוזה וגם סירב להורות למשיב לפנות את הדירה, וזאת בנימוק שבנו של המשיב הוא המתגורר בדירה והוא לא היה צד לדיון.

טענת המערערת:

המערערת זכאית לשני סעדים נוספים, בדמות פיצוי מהמשיב שהפר את החוזה ובדמות צו לפינוי הדירה ע"י המשיב

טענת המשיב:

המשיב איננו מחזיק בדירה בפועל. בנו של המשיב לא היה צד לחוזה, למרות שבפועל הוא בעל הזכויות בדירה, ולכן לא ניתן לפנותו מהדירה מכוח החוזה הנ"ל.

הכרעת בית המשפט:

לפני הנשיא מ' שמגר, והשופטים: א' גולדברג, י' מלץ.

הערעור נדחה על פי דעת רוב בפסק דינו של השופט גולדברג.

א' גולדברג + י' מלץ (דעת רוב):

אין מקום לקבל את הערעור בכל הנוגע לפינוי הדירה, שכן ידעה המערערת בעת כריתת החוזה, כי בנו של המשיב הוא שמחזיק בה, ואף על פי כן לא ביקשה במגעיה עמו כי יהא צד לחוזה ולא צירפה אותו כצד להליך
אין כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם שנקבע לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש, ולכן ראוי הוא להקטין את הפיצוי המוסכם, ולהעמידו על סך של 1,500$.

פסק הדין בערעור זה מתמקד בדעת המיעוט של הנשיא שמגר, שמעלה נימוקים ליישום תקנה 462 לתקנות סדר הדין האזרחי, על פיה ביהמ"ש יכול לדון ולפסוק על פי נימוקים שאף לא הובאו בפניו.

(בית המשפט שלערעור מוסמך ליתן כל החלטה שצריך היה לתיתה, או לאשר או לבטל את ההחלטה שניתנה ולהורות על דיון חדש, או ליתן החלטה נוספת או אחרת ככל שיחייב הענין; בית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו זו אף אם הערעור מתייחס רק לחלק מן ההחלטה, ורשאי להשתמש בה לטובת המשיבים או בעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, אף אם לא הגישו ערעור או ערעור שכנגד.)

נראה כי לשמגר לא היה נוח כלל עם החלטת ביהמ"ש המחוזי, ולכן החליט לפתוח את הדיון ולחזור לטענות שהועלו בביהמ"ש המחוזי, הנוגעות בכלל לשאלת הנסיבות שהביאו לחתימה על אותו חוזה שלדעתו לא הייתה ביטוי לעקרון גמירות הדעת.

שמגר:

בין הצדדים לא נכרת חוזה תקף. המשיב לא הסכים עם המערערת על מאומה ולא החליט על כריתת החוזה, והחתימה לא הייתה, בנסיבות העניין, ביטוי לגמירת דעת. המשיב לא התכוון כלל למכור את דירתו והוא חתם מבלי להבין את משמעות חתימתו.
גמירת-דעת היא רצון מגובש, כוונה רצינית להתקשר בחוזה והחלטיות. בניגוד לכוונה ליצור יחסים משפטיים שהיא מופשטת וכללית, גמירת הדעת היא מוגדרת וצריכה להיות מכוונת להתקשרות מסוימת עם צד מסוים. מבחן גמירת הדעת הוא מבחן חיצוני של ההצהרה ולא מבחן פנימי של הכוונה.
פרק א' לחוק החוזים (חלק כללי) עושה שימוש במבחן האובייקטיבי לצורך השאלה אם נכרת חוזה ומהו תוכנו, אך זהו מבחן אובייקטיבי מרוכך בעל סממנים סובייקטיביים. מכאן, שלצורך השאלה אם נכרת חוזה ומהו תוכנו, הוא עשוי לקחת בחשבון את ידיעת המתקשר אודות הנסיבות המיוחדות של ההתקשרות
במקרה דנן, המשיב טעה לגבי משמעות העסקה: בעודו מאמין כי העסקה היא בהתאם לרצון בנו, הרי באותו שלב רצון זה כבר לא היה קיים. מעבר לכך, היעדר ההבנה לעניין משמעות החתימה די בו כשלעצמו כדי ליצור פער בין המצב העובדתי שראה המשיב לנגד עיניו – חתימה על מסמך תמורת 1000 ש"ח – לבין המצב לאשורו – מכירת הדירה. פער זה הוא שהניע את המשיב לחתום על המסמך.
ניתן לראות את המערערת כמטעה, משום שלא גילתה למשיב כי בנו מעוניין להיות נוכח במעמד החתימה על החוזה. יש מידה רבה של חוסר תום לב באי הגילוי הנ"ל.
הודעת הביטול אינה צריכה להיות מפורשת; גם התנהגות של המתקשר, שממנה משתמעת בבירור כוונת הביטול, עשויה להיות הודעת ביטול נאותה. במקרה זה, ניתן לראות את השבת הכסף למערערת על-ידי הבן כהודעת ביטול. מועד נתינתה היה תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול. משבוטל החוזה על-ידי מי שזכאי היה לבטלו, שוב אין המערערת יכולה לתבוע אכיפתו. הסעד היחידי העומד לרשותה הוא סעד ההשבה.

ע"א 3601/96 עמית בראשי ואח' נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582

העובדות:

ערעור על החלטת ביהמ"ש המחוזי, לפיה בוטל תוקפם של 4 מסמכים עליהם חתם המנוח שתוכנם העברת זכויותיו במניות ובמקרקעין של המנוח למערערים ללא תמורה מצדם.

השאלה המשפטית:

האם למרות מצבו השכלי-נפשי של המנוח, הוא חתם על החוזה תוך הפעלת שיקולים רציונאליים המבוססים על ניתוח אמיתי והערכה מושכלת של המצב? האומנם נתקיימה ההעדה על גמירת דעת הנדרשת לשכלולו של חוזה מחייב?

טענות המערערים:

שופט המחוזי התעלם משיקולי טובתה העתידית של החברה, אשר עמדה בפני קריסה. שיקולים אלה הם שעמדו מאחורי חתימת המנוח על המסמכים.
לאור הערבויות האישיות שחתמו המערערים לחובות החברה, אין לראות בהעברת המניות לידיהם משום העברה ללא תמורה

טענות המשיב:

מצבו הרפואי-קוגניטיבי של המנוח פגם ביכולתו להבין את משמעות מעשיו, ולכן לא התקיימה גמירת דעת לביצוע העסקאות

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה פה אחד.לפני השופטים: ט' שטרסברג-כהן, י' טירקל וד' ביניש.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת ביניש):

"המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה".
ההתקשרות החוזית נעשתה כלאחר יד, כשהמערערים בני משפחתו של המנוח לא נתנו משקל לשאלת יכולתו להבין את המתרחש. אין ספק כי לא ניתן לפרש את חתימת המנוח כפעולה רצונית ומודעת שניתן להסתמך עליה.
המסמכים נושא התביעה אינם עומדים בדרישות גמירת הדעת של חוק החוזים (חלק כללי) ולכן אינם מהווים מסמך מחייב.
ספק אם הכלי ה"רגיל" של בחינת הגילוי החיצוני-אובייקטיבי בגמירת-הדעת הוא כלי מספק כאשר דנים בהתקשרות חד-צדדית מסוג מתנה בנסיבות שבהן מעורב לקוי דעת, אשר טרם הוכרז כפסול-דין. במיוחד כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות כאמור, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה
בחוזה חד צדדי, כחוזה מתנה זה, מתחייבת רמת הוכחה גבוהה יותר של גמירת הדעת, מעצם האינטרס הגובר להגן על מעניק המתנה.
גמירת-הדעת נבחנת על-פי מכלול הנסיבות החיצוניות והתנהגות הצדדים. בנסיבות שלפנינו, כאשר מדובר בהענקת נכסים רבי-היקף על-ידי אדם שהיה במצב מנטאלי ירוד, התנהג בהתאם וחתם על מסמכי העברת הרכוש במעמד חריג ובלתי מקובל לעסקה מעין זו, קשה לקבוע כי מתקשר סביר במעמדם של המערערים יכול היה להתרשם כי המנוח גמר בדעתו להתקשר עמו בחוזה מתנה.

הערה חשובה:

בפסק דין זה הפכה דעת המיעוט של השופט שמגר בפס"ד פרץ בוני הנגב נ' בוחבוט, להלכה, בכל הנוגע להפעלת מבחן אובייקטיבי משולב לבדיקת קיומה או היעדרה של גמירת הדעת: המבחן הוא אובייקטיבי, אך האדם הסביר צריך לדעת את כל מכלול הנסיבות בו עומד הצד השני מבחינת כל הידע העומד לרשותו (מבחן אובייקטיבי בעל סממנים סובייקטיביים)
בפס"ד יש התייחסות לנושא של מתנה כחוזה הכפוף לדיני המתנות ובעת חסר לדיני החוזים. מקבל מתנה מעמדו פחות ממעמד המשלם עבור דבר מה.

ע"א 1049/94 דור אנרגיה נ' חאג' אחמד סמיר מחמד חמדאן, פ"ד נ(5) 820

העובדות:

המערערת מבקשת צו הצהרתי כי נכרת בינה ובין המשיב חוזה מחייב, על מנת שתוכל לתבוע פיצויים בעילת הפרתו.

השאלה המשפטית:

האם הבשילו המגעים בין המערערת לבין המשיב לכדי חוזה תקף ומחייב, אשר אמור היה להקנות למערערת בלעדיות בהספקת דלק ומוצריו לתחנת התדלוק אשר בבעלות המשיב?

טענות המערערת:

הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בחוזה מחייב עוד במועד החתימה על סיכום הדברים, שתוכנו גובש במסמך הטיוטה. הדפסת המסמך והחתימה עליו נועדו רק לצורך מתן ביטוי פורמאלי וטקסי להסכמה שכבר הושגה על תנאי הטיוטה

טענות המשיב:

לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות עניינית וסמכות מקומית לדון בתובענה, והיה עליו לדחות אותה מלכתחילה
לאחר שהמערערת ויתרה על סעד האכיפה, אין היא זכאית לסעד הצהרתי שהיא מבקשת
לא התקיימו בצדדים היסודות של גמירת הדעת
לא התקיימו בהסכם יסודות המסוימות. הטיוטה וסיכום הדברים לא כללו הסכמה על התנאים המהותיים החיוניים, כגון: רשימת הציוד הדרוש להפעלת תחנת דלק, שטח התחנה לא הוגדר ולא צורף תשריט כמתחייב מהטיוטה.

הכרעת בית המשפט:

הערעור נתקבל פה אחד. לפני השופטים: ת' אור, ט' שטרסברג-כהן, ד' בייניש. הוחלט בפסק דינו של ת' אור:

על קיום גמירת דעת במקרה דנן, מעיד האמור בסיכום הדברים שלפיו טיוטת ההסכם הינה סופית ומחייבת ולמשיב אין עוד דרישות מהמערערת. ניתן ללמוד כי המו"מ בין הצדדים הסתיים וכי כל שנותר הוא אקט פורמאלי של חתימה וסגירת קצוות אחרונים, שאין להם נפקות לעניין גמירת הדעת.
במקרה זה התקיימה ע"י המשיב העדה על גמירת דעת גם לאחר החתימה על ההסכם.
היעדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על היעדר גמירת-דעת, כאשר שאר נסיבות העניין תומכות במסקנה הפוכה. במקרה זה, שיקפו סיכום המשיב וחתימת עורך דינו של המשיב את עמדת המשיב, שנכח במעמד החתימה.
במקרה דנן, אין כל פגם בכך שהצדדים כינו את המסמך "סיכום דברים". מסמך זה אינו מתיימר להיות החוזה עצמו, אלא ראיה חיצונית מטעם באי-כוח הצדדים כי הצדדים סיימו את המשא-ומתן ביניהם וכי הטיוטה על תיקוניה, שאותה יש להדפיס לצורך חתימה, כוללת את המוסכם והמחייב בין הצדדים ואמורה, לאחר הדפסתה, להוות את החוזה בין הצדדים
יסוד המסוימות אינו מנותק מיסוד גמירת הדעת. שני יסודות אלה שלובים זה בזה ומעידים זה על זה. כך, קיומה של מסוימות יש בו כדי להעיד, בדרך כלל, על גמירת הדעת של הצדדים להתקשר בהסכם, ואילו קיומה של גמירת-דעת עשוי לסייע לפנייה אל מנגנוני ההשלמה הקבועים בחוק, עניין יסוד המסוימות.
על-מנת שיתקיים בהסכם יסוד המסוימות, יש צורך בקיום הסכמה על הפרטים החיוניים לעסקה. עם זאת, אין צורך שהחוזה יהיה כליל השלמות, בייחוד כאשר הוכח קיומו של יסוד גמירת הדעת. אין זה הכרחי כי כל היסודות המהותיים והחיוניים יהיו כתובים בגוף זיכרון הדברים. פרטים חיוניים חסרים הניתנים להשלמה על-ידי החוק מצטרפים ליסודות החיוניים הנזכרים בגוף המסמך והמהווים יחדיו את היסודות החיוניים שעל פיהם נקבע תוכנו של זיכרון הדברים. בדרך כלל, זיכרון הדברים הוא מסמך הכנה לחוזה מפורט, אשר הוא שאמור לכלול את עיקר ההסכמות בין הצדדים. את שאר הפרטים החסרים ניתן להשלים באמצעות מנגנוני ההשלמה הקבועים בסעיפים 25ו- 26לחוק החוזים (חלק כללי)

ע"א 65/88 אדרת שומרון נ' הולינגסוורת

תאריך:22.8.90
שופטים:ד. לוין, בך, מלץ. החלטה – השופט לוין
תמצית התקציר:התגבשות הסכם. סעיף שיפוט במדינת חוץ
גוף התקציר:(מחוזי ת"א – המרצה 7326/87 (ת.א. 408/87) – הערעור נדחה).

א. המערערת הקימה מפעל בשומרון ואת הציוד למפעל קנתה מן המשיבה, שהיא חברה גרמנית. לאחר כשנה אירעה תקלה שבעטייה נגרמו נזקים רבים לציוד. המערערת הזמינה אצל המשיבה חלקי חילוף וכן ביקשה כי מומחה של המשיבה יבוא לישראל להתקין את חלקי החילוף. בשל דחיפות העניין נעשו ההזמנות בשיחות טלפון ובחילופי טלקסים, כאשר הטלקסים מפרטים את הציוד המוזמן, מחירו, תנאי תשלום, וכדומה, וכן פרטים הנוגעים לבואו של המומחה. התיקון לא עלה יפה והמערערת סבורה כי המומחה מטעם המשיבה התרשל וכן כי המשיבה שלחה חלקי חילוף שלא התאימו למה שהזמינה. המערערת תבעה את המשיבה בישראל בגין הנזקים שנגרמו לה, והמשיבה ביקשה למחוק את התביעה, בטענה שהצדדים הסכימו ביניהם כי מקום השיפוט היחיד יהיה בגרמניה. המשיבה הסתמכה על מסמך אישור הזמנה שהיא שלחה למערערת בעקבות ההתכתבות בטלקסים. מסמך זה כלל שלושה דפים, ובשורה האחרונה של הדף השלישי נאמר כי למסמך צורף דף רביעי הכולל תנאים שונים (להלן: חוזר התנאים). התניה האחרונה שבחוזר התנאים, שעליה מסתמכת המשיבה, קובעת כי תביעות תוגשנה לפני ביהמ"ש בגרמניה וכי למשיבה שמורה אופציה לתבוע את המערערת גם במקום מושבה של המערערת. ביהמ"ש המחוזי החליט למחוק את התביעה על הסף והערעור על כך נדחה.

ב. המערערת טוענת כי ההסכם בינה לבין המשיבה נכרת כבר באמצעות הטלקסים ואי אפשר לבוא ולהוסיף תנאים מגבילים ללא הסכמתה. כנגדה טוענת המשיבה שחילופי הטלקסים היו רק בגדר העברת פרטי אינפורמציה ראשוניים, בעוד שהעיסקה עצמה נכרתה ע"י מסמך אישור ההזמנה שכלל את חוזר התנאים. אשר לשאלה לפי איזה דין יש לפרש את מערכת הקשרים לצורך הקביעה מתי נכרת החוזה – בכל מקרה יש להחיל את הדין הישראלי, שכן גם אם חל הדין הגרמני על נושא זה, לא הוכח מה הן הוראות הדין הגרמני באשר לחוזה שנכרת בנסיבות עובדתיות כנ"ל, וכיוון שכך יש לבחון את הסוגייה האמורה על פי המשפט של הפורום שבמקרה דנן הוא המשפט הישראלי.

ג. העיון בטלקסים ובמה שנאמר בהם מביא לכלל מסקנה כי ניתן היה לראות בהם לכל היותר שלב חשוב בגיבוש העיסקה אך זאת ותו לאו. מסמך אישור ההזמנה וכולל חוזר התנאים הוא מסמך מהותי אשר על פי תוכנו משלים את החסר ומביא לידי שכלול החוזה. לא עלה בידי המערערת להוכיח טענתה כי מסמך אישור ההזמנה וחוזר התנאים הגיעו לאחר שכבר נשלחו ונתקבלו חלקי החילוף ע"י המערערת. לפי סדר דברים טבעי והגיוני, כמקובל ביחסי מסחר – על אחת כמה וכמה מסחר בינלאומי – מסכימים על תנאי ההתקשרות תחילה, ואם ההתקשרות באה לכלל גיבוש במסמך או מסמכים שבכתב, משלימים תחילה שלב זה, ובעקבותיו בא שלב הביצוע. באין ראייה אחרת, ההנחה אשר צריכה להדריך היא כי המערערת קיבלה תחילה את מסמך אישור ההזמנה ורק בעקבותיו בוצעה העיסקה במשלוח חלקי החילוף.

ד. משמתייחסים לתנאים הכלולים במסמך הסופי כאל הצעה משלימה לאמור בטלקסים, עולה השאלה אם המערערת הסכימה לתנאים אלה על דרך קיבול. קיבול של הצעה לפי החוק מתבצע באחת הדרכים הקבועות בסעיפים 5 ו-6 לחוק החוזים (חלק כללי). לפי סעיף 6 הקיבול יכול שיהיה במעשה של ביצוע החוזה או בהתנהגות אחרת, ובמקרה דנן ניתן למצוא מעשה של המערערת לביצוע החוזה, בכך שהיא שילמה בגין החלפים שנתקבלו אצלה. גם שתיקתה של המערערת שלא השיגה על התנאים שבחוזר התנאים בהתכתבות שהיתה לאחר מכן, עשוייה ללמד על הסכמתה לתנאים שנכללו בחוזר זה. הטענה כי תניית השיפוט הוספה בהחבא – דינה להידחות. מדובר בצירוף דף נוסף, קריא וברור, אשר יש אליו הפנייה מפורשת באישור ההזמנה, ואם המערערת אכן לא שמה לבה לקיומה של תנייה זו אין לה להלין אלא על עצמה.

ה. נותרה השאלה אם תניית השיפוט הנדונה היא תניית שיפוט ייחודית, או שהיא תנייה הקובעת שיפוט מקביל, וממילא לא נשללה סמכות שיפוט ממדינות אחרות ובכלל זה מדינת ישראל. מהותה של תניית השיפוט אם ייחודית היא, אם מקבילה, נמדדת על פי לשונה של ההתנייה. בענייננו, לשון התנייה איננה שוללת אמנם במפורש סמכותם של בתי משפט אחרים, אך זהו מקרה שבו מתאים להסיק ממערכת הנסיבות והעובדות שברקע העיסקה ודרך התגבשותה כי כוונתה להיות תניית שיפוט ייחודית ולא מקבילה. התנייה מנוסחת באופן פעיל, לאמור, "תביעות תוגשנה" ולא בנוסח סביל "לבית משפט פלוני תהא סמכות" ; הסיפא של תניית השיפוט המציינת כי למשיבה שמורה אופציה לתבוע את המערערת גם במקום מושבה של המערערת עשוייה ללמד כי למערערת, אין קיימת אופציה כזו. מן העובדה שנקבע כי הדין החל על החוזה יהיה הדין הגרמני אין אמנם ללמוד באופן ברור כי תניית השיפוט היא ייחודית, ואולם הדבר עשוי ליתן תוספת משקל, ולתמוך בהטיית הכף לעבר המסקנה שהמדובר בסמכות ייחודית.

ו. המערערת טוענת כי קיימת סכנה שעברה תקופת ההתיישנות על פי חוק ההתיישנות הגרמני ומסיבה זו מן הדין שלא להחיל כאן את תניית השיפוט. ברם, סכנת ההתיישנות אינה מאורע המתרחש ברגע מסויים. אם קבועה תקופת התיישנות כלשהי ניתן לדעת בכל מועד הקודם לסיום אותה תקופה באיזו מידה קרבים לאותה שעה קריטית. בענייננו, אע"פ שייתכן ותקופת ההתיישנות הקבועה בחוק הגרמני חלפה רק בשלב הערעור, הרי יש ממש בטענת המשיבה כי היה על המערערת לנקוט צעדים בשלב מוקדם יותר, כשהשליטה על המצב היתה עדיין בידה.

(בפני השופטים: ד. לוין, בך, מלץ. החלטה – השופט לוין. עוה"ד אהרון אנקר ויהושע דויטש למערערת, עו"ד אריאל זליכוב למשיבה. 22.8.90).

ע"א 649/73 קפולסקי נ' גני גולן ויעקב גרובר, פ"ד כח(2) 291

העובדות:

ערעור על צוו של ביהמ"ש המחוזי, לפיו נדחתה בקשת המערער לביצוע בעין של עסקת מכר מקרקעין או לתשלום פיצויים.

השאלה המשפטית:

האם המסמכים, שצירף המערער לתביעתו נגד המשיבים, מהווים "מסמך בכתב", הדרוש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, לצורך יצירת התחייבות לעשות עסקה במקרקעין?

טענות המערער:

המשיב גרובר התחייב בשם המשיבה גני גולן להעביר את זכות הבעלות בבניין למערער. ההתחייבות ניתנה בכתב למערער בשני מסמכים. המסמך מיום 4.5.71 קובע את תנאי העסקה, דהיינו מהות הנכס, מחירו ותנאי התשלום.
המערער שילם על חשבון מחיר הבניין 60,000 ל"י.
המסמך בכתב הדרוש לפי סעיף 8 הנ"ל לא צריך להכיל יותר פרטים מאשר היו נדרשים לפי סעיף 80 לחוק הפרוצדורה, העות'מאני, אלא בכך שעצם קיומו של המסמך עתה הוא מהותי, אין לו יותר תחליף בראיה חיצונית

טענת המשיב:

יש צורך שהמסמך שבכתב לעניין סעיף 8 הנ"ל יכיל את כל התנאים המהותיים והחיוניים של ההתחייבות

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה פה אחד. לפני השופטים: ברנזון, מני, עציוני. הוחלט בפסק דינו של

השופט עציוני:

סעיף 8 לחוק המקרקעין קובע את הדרישה למסמך בכתב כדרישה מהותית.
במקרה הנדון אין המסמכים שהוצגו בתביעה ממלאים אחר דרישות סעיף 8.
מפאת רצינותה של העסקה, צריך המסמך הקונסטיטוטיבי הנדרש להצביע באופן ברור על קיומה של העסקה, ולא רק לרמוז על קיומה.
שיק שניתן על חשבון המחיר בגמר משא-ומתן אינו יכול להיחשב כמסמך בכתב לצורך סעיף 8.
כדי שהסכם מוקדם במקרקעין יהיה הסכם מחייב, עליו לכלול את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות: שמות הצדדים, מהות הנכס, מהות העסקה, המחיר, זמני התשלום, הוצאות ומסים.

בצריך עיון: האם ההסכם בכתב הדרוש לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין צריך להיות הסכם פורמאלי מלא על כל תנאיו.

רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור ורשות השידור, פ"ד נו(1) 577

העובדות:

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, על פיה באי כוח הצדדים גיבשו בהסכם הפשרה ביניהם התחייבות גורפת החסרה גבולות של זמן ומקום, ולפיכך מדובר בחוזה שיסוד המסוימות לא נתקיים בו, וכי בנוסף לא הייתה גמירת דעת של המשיבים להיכבל בהתחייבות.

השאלות המשפטיות:

האם הוכחה גמירת דעתן של המשיבות לתת את ההתחייבות?
האם הייתה ההתחייבות מסוימת מספיק על מנת לשכללה לחוזה מחייב?
האם ההתחייבות בטלה בהיותה בלתי חוקית ונוגדת את תקנות הציבור?

טענות המבקשת:

קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי ההתחייבות נעדרת מסוימות וגמירת-דעת, סותרת את ממצאיו העובדתיים של בית-משפט השלום ואינה מתיישבת עם ההלכות המשפטיות הנוהגות בכל הקשור לגמירת-דעת, למסוימות ולסופיות של הסכמי פשרה
פסק הפשרה על שני חלקיו – החיוב הכספי וההתחייבות – הוא מיקשה אחת שאינה ניתנת להפרדה. ההפרדה שניסו המשיבות ליצור בין חלקיו של פסק הפשרה מעידה על חוסר תום-לב מצידן.

טענות המשיבים:

באי כוח הצדדים גיבשו בהסכם הפשרה ביניהם התחייבות גורפת החסרה גבולות של זמן ומקום, ועל כן מדובר בחוזה שאינו מסוים דיו
לא הייתה גמירת דעת של המשיבים להיכבל בהתחייבות
ההתחייבות הינה בלתי חוקית בהיותה נוגדת את חוק חובת המכרזים ותקנת הציבור האוסרת על קיום פרסומת סמויה

הכרעת השופטים:

הערעור נתקבל פה אחד. לפני השופטים: ד' דורנר, ד' בייניש, א' א' לוי. הוחלט בפסק דינה של השופטת ד' דורנר:

עצם השגת הסכם הפשרה, כמו גם קיומו של ההליך השיפוטי כמסגרת לניהול משא ומתן, מבטיחים את החוזה שנכרת מפני טענות העשויות לשלול את קיומה של ההתקשרות מעיקרה או מפני טענות המקימות עילה לביטול החוזה.
ההליך השיפוטי משמש מסגרת לפשרה המושגת בין הצדדים אך מגביר את העוצמה הגלומה בתוקפה של הפשרה. בכך מובטח שהצדדים אמנם מבינים היטב את תוכנה של ההתקשרות, וכי גמרו בדעתם להתקשר בחוזה. לפיכך בהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע לא יתקבלו טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים את ויתוריהם ובהסכמתם.
מסוימות וגמירת דעת הם שני יסודות נפרדים. מסוימות עשויה להוות ראיה להעדה על גמירת-דעת בהתקשרויות טרום-חוזיות, אך לא בחוזה גמור או בהסכם פשרה שגמירת-דעת עשויה להתקיים בו גם בהיעדר מסוימות
מנסיבות המקרה, ובמרכזן הבקשה לתת לפשרה ולהתחייבותה של רשות השידור גושפנקה של בית-משפט ולאשרה כפסק-דין, מעידות כי המשיבות גמרו בדעתן ליטול על עצמן את ההתחייבות בתמורה לוויתורי המבקשת.
היעדר מסוימות לא ישמש עילה לצד לחוזה להשתחרר מחיוב שנטל על עצמו מתוך גמירת-דעת אם ניתן לתת לחיוב פירוש נאות המאפשר לקיימו, ובאין אפשרות כזאת, אם ניתן להשלימו על יסוד מנגנוני השלמה הקבועים בחוק ובפסיקה
ההתחייבות היא לכאורה חסרת גבולות, אך זהו חסר מדומה בלבד. תכליתה של ההתחייבות הייתה למנוע את הפליית המבקשת על דרך של הענקת יתרון לחברה המתחרה בה

ד' בייניש:

כאשר אין אפשרות להיעזר בערוצי השלמה עלול היעדר המסוימות להביא למסקנה כי לא נכרת חוזה. במקרה דנן ההסכם הנדון מבטא מסוימות במידה מספקת כדי לחייב על-פיו את הצדדים

ע"א 374/64, רוזנר נ' מגן דוד אדום פ"ד יח(4) 640.

רוזנר – מד"א שלחו לו כרטיס הגרלה, רוזנר אינו משלם עבורו וקורע ותו. ביום ההגרלה נודע לו כי כרטיסו זכה והוא דורש את הזכיה. ביהמ"ש קבע כי דרך הקיבול בהתנהגות היא תשלום בעבור הכרטיס. קריעת הכרטיס מעידה על דחיית ההצעה. מועד הקיבול צ"ל תוך פרק זמן סביר לפני ההגרלה.

ע"א 379/82 נווה עם ברמת גן בע"מ נ' יוסף יעקובסון, פ"ד לח(1) 740

העובדות:

המערער מבקש ביטולו של צו הצהרתי של ביהמ"ש המחוזי, על פיו בין הצדדים נכרת חוזה כדין

השאלה המשפטית:

האם במקרה הנדון היה יכול לבטל המערער את הצעתו לאחר שהתרשם כי המשיב דחה את ההצעה לקניית דירה, עוד בטרם פקע תוקפה של ההצעה שהעביר למשיב?

טענות המערער:

אין לראות במכתב שנשלח לבא כוח המשיבה הצעה כלל וכלל, אלא סיכום תוך כדי מו"מ, שטרם נתגבש כדי הצעה מחייבת
המכתב לא כוון כלל אל המשיב

טענות המשיב:

בעזיבתו של המשיב את הישיבה במשרד עו"ד המערער, לא ביצע דחייה של ההצעה, אלא רק רצה להרוויח עוד זמן על מנת להשיג את הכסף עבור החתימה על החוזה, משום שטרם גייס עד אז את מלוא הסכום הנדרש, ובידיעה כי ההצעה הייתה עדיין פתוחה.

הכרעת בית המשפט:

לפני הנשיא מ' שמגר והשופטים מ' אלון, מ' בייסקי. הערעור נדחה פה אחד בפסק דינו של מ' בייסקי:

עפ"י סעיף 2 לחוק החוזים (חלק כללי) ניצע לחוזה יכול להיות יחיד או קבוצה מוגדרת במשמע.
במהלך המשא ומתן שלאחר התגבשות ההצעה ייתכנו תגובות, חילופי דברים ותכתובות בין הצדדים שאינם קיבול אך אינם גם ,שינוי אחר', המפקיע את ההצעה.
בהצעה בלתי הדירה, שנקבע בה מועד לקיבול, אין המציע רשאי לחזור בו מההצעה לפני שעבר המועד לקיבולה, ופקיעת ההצעה היא רק בדחייתה על-ידי הניצע. דחיית ההצעה בטרם עבר המועד לקיבולה צריכה להיות מפורשת או אקטיבית.
אין גם ממש בטענה כי האמור במכתב לא נתגבש להצעה מחייבת, באשר עולה מתוכנו גמירות דעת ליצירת יחסים משפטים ובתנאים המאפשרים כריתת חוזה באותה עסקה מסוימת.

ע"א 290/80 ש.ג.מ חניונים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 633

העובדות:

ערעור המערערת הוא על דחיית תביעתה נגד המשיבה לתשלום דמי שימוש ראויים עבור שימוש, שעשתה המשיבה בהחנותה את מכוניותיה בחניון, שהיה בהחזקת המערערת ובהנהלתה בזמן מלחמת יום הכיפורים.

השאלה המשפטית:
האם בהחנייתם של כלי הרכב בחניון מדובר בקיבול בדרך של התנהגות להצעת הנהלת החניון?

טענות המערערת:

בלא תשלום על שירותי החנייה ע"י המדינה, נחשב הדבר כהסגת גבול
הפיצוי שקיבלה המערערת מנתיבי איילון בעבור דמי השימוש אינו קשור לעניין תביעתה לפיצוי מהמשיבה
בהחניית המכוניות הצבאיות בחניון, בוצע קיבול בדרך של התנהגות ע"י המשיבה, ואשר קשר את המערערת והמשיבה בחוזה

טענות המשיבה:

בזמן המלחמה החניון היה כמעט ריק עקב המצב הבטחוני, והחניית כלי הרכב הצבאיים אינה הפריעה או גרמה לחוסר במקום לכלי רכב אזרחיים
המדינה הציעה לפצות את המערערת בכ-1500 ל"י, ובנוסף כבר קיבלה המשיבה פיצוי בעבור דמי השימוש מנתיבי איילון

הכרעת בית המשפט

הערעור נתקבל פה אחד. לפני מ"מ הנשיא מ' שמגר, והשופטים: ג' בך ות' אור.

הוחלט בפסק דינו של ת' אור:

יש לראות החניית רכב בחניון כקיבול של ההצעה לציבור להחנות את הרכב במקום כנגד תשלום, רק אם ניתן להסיק מהתנהגותו של מחנה הרכב גמירת דעת מצדו להחניה כזו של רכבו
בנסיבות המקרה החניית כלי הרכב עלתה כדי הסגת גבול.

ג' בך:

במקרה דנן נוצר בדרך של התנהגות הצדדים, קשר חוזי בין המערערת ובין היחידה הצבאית, ועל-כן חייב הצבא לשלם למערערת את השכר הראוי עבור החניית כלי הרכב הצבאיים.
ניהול חניון לרכב הוא דוגמה אופיינית ל"הצעה לציבור" אשר בה גם ההצעה וגם הקיבול מתבצעים בדרך של התנהגות הצדדים.
ברגע שהיחידה הצבאית החנתה את כלי רכבה לתקופות ניכרות במגרש חניה פרטי, וזאת מבלי ששלטונות צה"ל הוציאו צו הפקעה או תפיסה ביחס לשטח האמור, הרי נתהוותה גמירת דעת מצד בעלי החניון ומצד הצבא להשלמת חוזה ביניהם, בדרך של התנהגות. זוהי המשמעות המשפטית של התנהגות שני הצדדים.

ע"א 7824/95 יצחק תשובה נ' ארנון בר נתן, פ"ד נה(1) 289

העובדות:

במהלך מו"מ לכריתת חוזה לרכישת מקרקעין בין המערער והמשיב, חזר בו המשיב מהצעתו ע"י הודעה טלפונית ומשלוח פקס.

השאלה המשפטית:

האם ההודעה על החזרה מההצעה הייתה חייבת להישלח בדואר רשום כדרך שקבעו לעצמם הצדדים לעניין מתן הצעה וקיבול בלבד, או שמא היה די בהודעה "בדרך המקובלת בנסיבות העניין"?

טענות המערער:

הואיל ושלח למשיב הודעת קיבול להצעתו, תוך פחות מ-14 ימים, הרי שנכרת ביניהם הסכם מחייב.
משבחר המשיב למסור את הצעתו תחילה בטלפון ובפקס, ויתר על זכותו מהסכם השיתוף כי ההצעה תישלח בדואר רשום דווקא.
מכיוון שעל פי הסכם השיתוף הן ההצעה והן הודעת הקיבול חייבות להישלח בדואר רשום, על פי כל פרשנות סבירה יש להחיל את אותה דרישה גם לגבי הודעה על חזרה מהצעה או על שינויה.
חזרתו של המשיב מהצעתו הייתה צריכה להתבצע בדואר רשום, ומכיוון שהמשיב לא נהג כך, אלא שיגר את הודעת הביטול למערער באמצעות הודעה טלפונית ובמשלוח פקס, אין לראות בביטול זה ביטול תקף, ולכן נכרת בין הצדדים חוזה מחייב על בסיס ההצעה הראשונה

טענות המשיב:

עוד לפני שנמסרה למערער ההצעה הראשונה בדואר רשום, ולפני שהמערער הספיק לתת עליה הודעת קיבול, הודיע כבר למערער כי הוא חוזר בו מהצעתו זו.
ההצעה הראשונה בוטלה וכי כיוון שהמערער לא הגיבו\ להצעה השנייה, הוא חופשי למכור את חלקו לאחר

הכרעת השופטים:

הערעור נדחה פה אחד. לפני הנשיא א' ברק והשופטים: י' טירקל, י' גולדברג.

י' גולדברג:

לא הייתה מוטלת על המשיב חובה להביא לידיעת המערער את חזרתו מההצעה בדרך של משלוח הודעה בדואר רשום. הצדדים קבעו ביניהם כי רק הצעה וקיבול ייעשו באמצעות מכתב רשום. אין בהסכם השיתוף כל אמירה בדבר הדרך המקובלת למשלוח הודעות אחרות שאינן "הצעה וקיבול".
המשיב, אשר שלח את הודעת הביטול באחת הדרכים המקובלות, ולא בדואר רשום, והודעה זו הגיעה לניצע בטרם נמסרה לו ההצעה עצמה, יצא בכך ידי חובתו
הקביעה כי הצעה שטרם הגיעה לידי הניצע, אך הובא לידיעתו על-ידי המציע עצמו כי היא בטלה ומבוטלת, יוכל הניצע להמשיך ולהתייחס אליה כאל הצעת תקפה רק בשל העובדה שהודעת הביטול לא נשלחה אליו בדואר רשום כפי שסבר שהייתה צריכה להישלח אליו, עומדת בסתירה תהומית לעקרון תום-הלב המשמש כאחד מעמודי התווך בדיני החוזים.

י' טירקל:

במקרה דנן ניסה המערער, על דרך של פרשנות, להרחיב את תחולתה של ההוראה שבהסכם השיתוף המחייבת משלוח הצעת מכירה במכתב רשום גם על חזרה מן ההצעה. בכך עשה שימוש לרעה בזכותו משום שהשתמש במסמך שלא למטרה לשמה נועד.

א' ברק: מסכים. המערער פעל בעניין זה תוך הפרה של עקרון תום הלב. הפרה זו גוררת אחריה מתן תוקף להודעת החזרה מההצעה הראשונה תוך שלילת כוחם של המערערים לקבלה.

ע"א 693/86, 692 בוטקובסקי נ' גת, פ"ד מד(1) 57

העובדות:

המערערת היא חברה עסקית, שבבעלותה היה מגרש אותו היא הציעה למכירה. המשיבים ביקשו לרכוש את המגרש. התנהל משא ומתן בינם לבין המערערת, באמצעות מנהלה. לאחר מספר פגישות ומו"מ הגיעו לכלל הסכמה. מנהל המערערת רשם את פרטי ההסכמה, לרבות זיהוי המגרש, מחיר המכירה ותנאי התשלום. הוא מסר את העתק המסמך לידי המשיבים, אך אף אחד מהצדדים לא חתם על המסמך. הם השיקו כוסיות לחיים, לחצו ידיים ונדברו להיפגש למחרת היום במשרד פרקליטו של מנהל המערערת, לשם חתימה על חוזה מכר שיוכן על-ידי אותו פרקליט. הפגישה לא התקיימה, והחוזה המתוכנן לא נערך ולא נחתם, וכעבור מספר ימים מכרה המערערת את המגרש לקונים אחרים במזומן. בעצת פרקליטו של מנהל המערערת, החליט זה להציג דרישה נוספת לערבות בנקאית לתשלומים הנדחים, אך נענה בשלילה; ומכיוון ששיקולים עסקיים הניעוהו למכור את המגרש עוד באותה שנת כספים, מיהר, חיפש ומצא רוכשים אחרים. עוד נקבע, כי לפני פגישת מנהל המערערת המשיבים יעץ לו פרקליטו, שאת ההסכמה בנושא הביטחונות לתשלומים יניח להסדר שייעשה במשרד הפרקליט. הוא לא התייחס כלל לנושא זה במשא ומתן שניהל עם המשיבים.

בית המשפט המחוזי ראה בכך ניהול משא ומתן שלא בתום-לב ובדרך מקובלת וחייב את המערערת לשלם למשיבים פיצויים עקב כך. עם זאת קבע, שעקב העדר גמירת דעת לא נקשר חוזה מחייב בין הצדדים. מכאן הערעורים.

השאלה המשפטית:

האם במסמך שערך בוטקובסקי בכתב-ידו, במעמד ההסכמה על גובה המחיר ותנאי התשלום, נכרת חוזה מכר מחייב ובר-אכיפה? האם ניתן לומר, כי חרף הסכמתם לחתום על חוזה, גמרו הצדדים בדעתם להתקשר זה עם זה התקשרות חוזית מחייבת, על יסודה של אותה הסכמה שכבר קיבלה את ביטויה בהסכם המוקדם?

הכרעת בית המשפט:

ערעור 692/86 נדחה. ערעור 693/86 נתקבל בחלקו. לפני השופטים: א' ברק, ת' אור, א' מצא.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט א' מצא):

צדדים, העורכים הסכם מוקדם ומסכימים לחתום גם על חוזה, מוחזקים כמי שלא ראו בהסכם המוקדם בסיס להתקשרות מחייבת, אך חזקה זו ניתנת לסתירה, אם מוכח באופן ברור שכוונת הצדדים הייתה להתקשר באופן מחייב אף בלא לחתום על החוזה

בעצם ההסכמה לחתום על חוזה אין כדי לשלול את האפשרות, שהחוזה השתכלל עוד בשלב עריכתו של ההסכם המוקדם, וכוונת הצדדים הייתה רק לשים באמצעות חוזה חותם פורמאלי על עסקתם המוגמרת. כוונת הצדדים בנדון תיבחן מלשון ההסכם המוקדם, ובעיקר מהשאלה, אם הוא מכיל את כל התנאים ההכרחיים להתקשרות מן הסוג הנדון בו ומהתנהגותם תוך כדי המעשה ולאחריו.

במעמד בו ערך בוטקובסקי את המסמך הביעו הצדדים את גמירת דעתם להתקשר זה עם זה בחוזה מכר, על יסוד התנאים עליהם הסכימו בסיום המשא ומתן ושבוטקובסקי העלה אותם על הכתב; וכי החוזה, לא נועד אלא להטביע חותם של פורמאליות על גמירתה של העסקה, שהייתה גמורה ומושלמת גם בלעדיו.

"מסוימותו" של הסכם לעשיית עסקת מקרקעין נבחנת על-פי השאלה, אם הוא מהווה "מסמך בכתב" כמשמעו בסעיף 8לחוק המקרקעין. גם הסכם שאין בו נתונים ותנאים הכרחיים להתקשרות ראוי להיחשב כמסמך בכתב, אם הנתונים והתנאים ההכרחיים, אשר לא פורטו בו, ניתנים להשלמה נורמטיבית על-פי החוק או הנוהג, ובלבד שמן ההסכם עצמו אין משתמעת התניה האוסרת השלמה כזו.

במקרה דנן, עומד המסמך שהכין מנהל המערערת במבחן סעיף 8 לחוק המקרקעין. שמות הצדדים, מהות הנכס הנמכר, מחירו המוסכם ומועדי תשלומו פורטו היטב במסמך.

החתימה על גבי המסמך איננה מהווה תנאי. באי החתימה על המסמך אין כדי לגרוע מהיותו הסכם המכיל את כל הנתונים והתנאים הנחוצים ליצירת ההתקשרות המתוארת בו. אמנם חתימתו של צד על גבי חוזה כתוב מהווה ראיה חזקה לגמירת דעתו, וממילא יבדוק בית המשפט ביתר קפדנות את קיום יסוד גמירת הדעת בצדו של מי שלא חתם על החוזה, אולם אין כל קדושה בחתימה. כאשר היא באה למלא תפקיד הוכחתי, ניתן להחליפה בדרכי הוכחה אחרות

קיומה של גמירת דעת נבחן על-פי אמת מידה אובייקטיבית. את כוונתו של צד לחוזה להתקשר התקשרות חוזית מחייבת בוחנים על-פי ביטוייו החיצוניים והגלויים. כוונה שנתגבשה עשויה להקים חבות משפטית רק מעת שהובעה. קיומה ומהותה נמדדים, באבן הבוחן של האדם הסביר, על רקע הדברים שנאמרו או נכתבו והנסיבות שבגדרן הוצגה העמדה

מסמך בכתב הנערך בכתב-ידו של המתחייב בעסקת מקרקעין, בלא שסויגה ההתחייבות והמסמך נמסר לידי הצד הזכאי על פיו, מהווה ראיה חזקה לגמירת דעתו של המתחייב, אפילו אם לא חתם עליו.

במקרה דנן, משנכרת החוזה, לא הייתה המערערת רשאית לסגת מהתחייבותה על פיו. הצגת הדרישה למתן ערבות, שלא הייתה לה שום אחיזה בהסכם המוגמר, הייתה בלתי לגיטימית ומלאכותית ונועדה לשמש למערערת כתירוץ להסתלקות מן העסקה המוגמרת.

במקרה דנן, גם נסיבות כתיבת המסמך והתנהגות הצדדים בתום הכתיבה תומכות במסקנה, שבעריכת המסמך תמה ונשלמה גם כריתת החוזה. עם סיומו המוצלח של המשא ומתן לגבי תנאי גובה המחיר ותנאי התשלום נכתב המסמך ונמסר עותק ממנו למשיבים והצדדים הרימו כוסיות ולחצו ידיים. כמו כן הם הסכימו להיפגש למחרת אצל בא-כוחו של מנהל המערערת לשם חתימה על חוזה, להבדיל מעריכתו. בהתנהגות זאת היה כדי להטעות את המשיבים להאמין שעסקתם עם המערערת גמורה ושלמה, ובכך נהגה המערערת בחוסר תום לב ושלא בדרך מקובלת.

ע"א 158/77 רבינאי נ' מן שקד בע"מ, פסקי דין, כרך ל"ג, חלק שני 281-295

העובדות:

בין המערערת לבין המשיבה נעשה זכרון דברים למכירת מגרש, שולמו דמי קדימה, ונקבע מועד לעריכת החוזה שאכן נערך אך לא נחתם שכן המערערת חזרה בה מהעסקה. המשיבה הגישה בקשה למחוזי לאכיפת זכרון הדברים. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זאת. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

באלו מקרים יש לראות בזכרון הדברים ובו תניה כי בעתיד יעשה החוזה כיוצר קשר חוזי מחייב גם אם האחרון לא נעשה?

טענות המערערת:

זכרון הדברים אינו מחייב משום שנחתם ע"י המשיבה רק לאחר חזרתה של המערערת מהצעתה.

משמעות: זכרון הדברים אינו מחייב משום שאין קיבול כדין.

הצדדים ביקשו לראות את עצמם קשורים רק עם חתימת החוזה המוזכר בזכרון הדברים, ולא ע"י זכרון הדברים עצמו.

משמעות: זכרון הדברים אינו חוזה מחייב משום שההצעה אינה מעידה על גמירת דעת.

הצדדים החסירו מזכרון הדברים פרטים מהותיים.

משמעות: זכרון הדברים אינו חוזה מחייב משום שההצעה אינה מסוימת דיה.

זכרון הדברים אינו עומד בדרישות סעיף 8 לחוק המקרקעין.

משמעות: יסוד הכתב שהוא קונסטיטוטיבי בהתחייבות למכר מקרקעין, אינו מתקיים.

כל עוד לא נעשה הקיבול באופן שקבע המציע, רשאי המציע לחזור בו מהצעתו.
אין להעניק צו לאכיפת זכרון הדברים, אפילו אם הוא מחייב
במידה ויוענק צו לאכיפת זכרון הדברים יש לשערך את המחיר שנקבע בו.

טענות המשיבה:

זכרון הדברים תקף כחוזה מחייב משום שבוצע קיבול על פי דין עוד במעמד זכרון הדברים בו קיבלה המערערת בתמורה כסף מהמשיבה.

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה פה אחד. לפני הנשיא זוסמן והשופטים: ויתקון וברק.

ברק:

יש לראות בהסכמתו של אלבוים, בא כוח המשיבה, במעמד עריכת זכרון הדברים כשכלול ההסכם בין הצדדים באותו מעמד.
מצד אחד, עריכת זכרון הדברים כשלב ביניים במשא ומתן, באה על מנת להעלות על הכתב את אשר כבר הסכימו הצדדים, ואין בה את גמירת הדעת הסופית לשכלולו של הסכם. מצד שני, יש טענה כי זכרון הדברים מהווה נקודת סיום למשא ומתן בין הצדדים, ועם זאת הצדדים לא מוכנים להסתפק רק בו אלא רוצים גושפנקא סופית ופורמאלית בדמותו של חוזה. לפי נקודת מבט זו, זכרון הדברים יוצר את הקשר המשפטי.
ישנם שני מבחנים מצטברים בנוגע להשקפות הנ"ל: מבחן אחד – כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב עם ההסכמה על זכרון הדברים. מבחן שני – קיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים בעסקה שביניהם.
הצדדים התכוונו, בזמן החתימה על זכרון הדברים, ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם, וכוונה זו מתבטאת בזכרון הדברים אשר מסדיר את כל הפרטים המהותיים והחיוביים שבין הצדדים.
מן הקביעה כי זכרון הדברים כולל בתוכו את התנאים המהותיים והחיוניים לעניין תוקפו, נובע כי הוא מקיים את דרישת הכתב בסעיף 8 לחוק המקרקעין.
עפ"י סע' 4 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, בית המשפט רשאי במקרה המתאים להורות על שיערוך המחיר כתנאי לאכיפת החוזה.

ע"א 579/83, זוננשטיין נ' אחים גבסו, פ"ד מב(2) 278.

פ"ד זוננשטיין נ' גבסו – צד מנסה להתחמק מהעסקה באי צדק בולט בהסתמכו על חוסר מסויים בדרישת הכתב. השופט ברק כלא פורמליסט נוקט בגישה התכליתית. תכלית הכתב הינה להבטיח רצינות מלאה של המתחייב, במקרה זה גובר עקרון תם הלב וביהמ"ש נותן תוקף לחוזה.

ע"א 252/77, ברון נ' מנדיס תורס, פ"ד לג(2) 437.

ע"א 2143/00, לוין נ' שולר, פ"ד נז(3) 193

ד"נ 7/81, פנידר ואח' נ' דוד קסטרו, פ"ד לז (4) 673

העובדות:

המשיב, תושב חוץ, התעניין ברכישת דירה לקראת שובו לארץ. הוא פנה לידידו המערער וזה הבטיח להשיג לו את מבוקשו. נחתם זכרון דברים, המשיב שילם את כל התשלומים אך העסקה לא יצאה לפועל עקב הליכי פירוק וקשיים כלכליים של החברה הקבלנית של המערער. בפס"ד של העליון קבע השופט ברק כי החוזה שנכרת היה בין המשיב לחברה, אולם גם המנהל (המערער) חייב בפיצויים.

השאלות המשפטיות:

האם ניתן להטיל חבות בפיצויים לפי סע' 12(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) על מי שאינו צד לחוזה?
האם ניתן להטיל חבות בפיצויים על מי שלא נהג בתום לב במו"מ לכריתת חוזה, אפילו אם בסופו של דבר לא נכרת חוזה בכלל?

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה. לפני השופטים: י' כהן, מ' שמגר, א' ברק, מ' בייסקי, ש' לוין.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט שמגר):

החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב חלה על כל מי שנוטל חלק במו"מ, בין אם הוא מנהל את המו"מ בשמו ובין אם הוא פועל כשליח של אחרים. ההשתתפות ולא המעמד הפורמאלי היא העיקר.
החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב קמה באופן עצמאי בשל ניהולו של המשא ומתן, גם אם בסופו של דבר לא נקשר חוזה או אם נתגלה בחוזה אחרי כריתתו פגם, המביא לבטלותו.
בין אם המשא ומתן מבשיל לכדי חוזה ובין אם לאו, קמה זכות לפיצויים למי שנפגע בשלב המשא ומתן בשל כך שהצד השני לא נהג בדרך מקובלת ובתום-לב. "צד" הוא צד למשא ומתן או צד לכריתת החוזה.
אמות המידה הקבועות בסעיף 12 לחוק החוזים יוצרות תחום נפרד ועצמאי החורג מתחום היחסים החוזיים, ומכאן גם ההצדקה להטיל אחריות על כל מי שהיה בפועל צד למו"מ, בין אם הפך לאחר מכן צד לחוזה ובין אם לאו.
חובת תום הלב במו"מ היא חובה קוגנטית ואין להתנות עליה. תום הלב נקבע עפ"י מבחן אובייקטיבי – מהו הראוי והמצופה בנסיבות נתונות (המשתנות ומייחדות כל מקרה לגופו) מצד מי שמנהל מו"מ. היסוד הנפשי והתנהגותם של הצדדים למשא ומתן הם מרכיבים סובייקטיביים.
מכוח סעיף 12(ב) לחוק החוזים ניתן להטיל חבות בפיצויים על מנהל, הפועל מטעם תאגיד ואשר הפר את חובת היושר וההגינות. כל אימת שמנהל עשה או נמנע מעשיית מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו חסינות כלשהי.

ע"א 829/80, שכון עובדים בע"מ נ' זפניק, פ"ד לז (1) עמ' 579

עובדות:

המערערת פרסמה מודעה לפיה החלה בהרשמה וקבלת פיקדון ע"ח רכישה של 60 דירות בבניין בן 16 קומות. במודעה נקבע מועד אחרון לקבלת ההפקדה במשרדי החברה. המשיבים, התייצבו בתאריך האמור במשרדי המערערת אך למרות שהמתינו שם שעות לא הגיע תורם להשלים את הרכישה. המערערת קיבלה החלטה לאפשר לממתינים שלא הספיקו לרכוש את הדירה במחיר הגבוה ב-10% מהנקוב במודעה בתמורה לחתימה על כתב ויתור על ההסדר הקודם. המשיבים עשו כן וחתמו תוך מחאה על המסמך. ביהמ"ש המחוזי קבע כי המערערת פעלה בחוסר תום לב מתוך התנהגות בלתי סבירה, ופסק פיצויים המתבטאים בפער המחירים בין ההצעה דאז לבין ההסדר החדש. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

האם יש לתת פיצויים מכוח סעיף 12 לחוק החוזים בנסיבות בהן גרם חוסר תום הלב לשכלולו של הקיבול?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור התקבל. לפני השופטים: מ' בן פורת, י' כהן, ש' נתניהו.

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופטת בן פורת):

אוביטר: תרופות הפיצויים המנויות בסעיף 12(ב) לחוק החוזים אינן בגדר רשימה סגורה או ממצה. מעצם ההכרה בעיקרון תום הלב כעיקרון על נובע כי אין ההוראה מוגבלת לפיצויים בלבד.
האשם בהתקשרות מצד המערערת גרם לכך שנמנע ביצוען של פעולות ההפקדה והחתימה על טופס, אשר נדרשו במודעה. במקרה כזה יש לראות באותן פעולות כאילו בוצעו במועד, ולפיכך נוצרה התקשרות מחייבת. במצב דברים זה יכלו המשיבים לפנות לערכאות ולתבוע את כל התרופות, לרבות אכיפה או פיצויים, שהדין מעניק לצד המקיים נגד הצד המפר חוזה.
התוצאה היא שחוסר תום הלב מנע יצירתה של התקשרות, ובמקרה זה את שכלולו של הקיבול, אע"פ שבפועל הוא לא התבצע כהלכתו.
אין הכרה במחאה כמקור ליצירת זכות, אלא רק כאמצעי על שמירתה, אם היא קיימת. אין דופי בכתב ויתור שעניינו אירוע שהפך לנחלת הכלל, שכן אין עסקינן בוויתור מראש על עילה של חוסר תום-לב במסגרת חוזה קיים. החתימה לא נכפתה על המשיבים, אך מתוך שקילה של כדאיות הם בחרו מרצונם החופשי לעשות כנדרש, ולא פנו תחילה לערכאות המשפטיות על סמך הראיות הקיימות, בהעדר חוזה מכר כתוב וחתום.
אוביטר: מאחר שרואים את ההצעה כאילו קובלה, נוצרה התקשרות מחייבת, להבדיל ממצב של חוסר תום לב במו"מ שאינו מבשיל לכדי התקשרות, שבו יש לפצות את הנפגע כאילו לא נכנס מלכתחילה למו"מ (השבת המצב לקדמותו, פיצויים שליליים). מדברים אלו אין להסיק כי חוסר תום לב במו"מ אינו מותיר בשום מקרה לנפגע עילת תביעה כאשר המו"מ מסתיים בכריתת חוזה.

ד"נ 22/82, בית יולס בע"מ נ' רביב משה ושות' בע"מ, פ"ד מג (1) 441

העובדות:

חברת בית יולס פרסמה מכרז להקמת בית אבות. בתנאי המכרז נאמר כי על המציע לצרף ערבות בנקאית בשיעור של כ-5% מגובה ההצעה וכי החברה אינה מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר דווקא. רביב וארנסון עמדו בכל תנאי המכרז, אך רסקו לא עמדה בדרישה לערבות בנקאית. בית יולס החליטה לתת את העבודה לרסקו בתנאי שהצעתה לא תעלה ביותר מ-5% על הצעת רביב, הזולה ביותר. התנהל מו"מ בין בית יולס לרסקו, אך לא נערך מו"מ מקביל עם רביב וארנסון. בערעור לעליון על פס"ד של המחוזי, נקבע כי בית יולס הפרה את תנאי המכרז וכן הפרה את החובה לנהוג בשוויון ובהגינות, כשלא ניהלה מו"מ מקביל עם ארנסון ורביב. לעניין הסעד, נפסקו לבית יולס רק פיצויים בגין ההשתתפות במכרז.

השאלה המשפטית:

האם חובת תום הלב כוללת את החובה לנהוג בשוויון גם במכרזים פרטיים?

טענות העותרת:

יש להבחין בין רשות ציבורית לבין גוף פרטי, ואין להטיל על גוף פרטי העורך מכרז את החובות המוטלות על רשות ציבורית, ובענייננו – את החובה לנהוג בשוויון
גופים פרטיים רשאים לנהוג כרצונם על יסוד עקרון חופש ההתקשרות, והטלת החובה לנהוג בשוויון פוגעת בעיקרון יסודי זה

הכרעת בית המשפט: העתירה התקבלה. לפני השופטים: מ' שמגר, מ' אלון, ש' לוין, א' ברק וי' מלץ.

בית המשפט העליון פסק:

מ' אלון (דעת רוב):

עיקרון תום הלב שבחוק החוזים מחייב את הצדדים לנהוג ביושר ובדרך מקובלת במו"מ, אך מכאן אין להסיק כי עקרון השוויון יחול כנורמה במו"מ של הפרט.
ייתכן כי בנסיבות מיוחדות ומסוימות יהא בחוסר שוויון משום חוסר תום-לב, אך תום-לב אין פירושו שוויון. עקרון תום הלב מחייב את בעל המכרז לקיים תחרות הוגנת, אך תחרות הוגנת אין פירושה תחרות שוויונית, ותחרות שאין בה שוויון בין המתחרים עדיין ייתכן שתהא תחרות הוגנת. אין הצדקה לכפיית עקרון השוויון במכרז פרטי כשהצדדים אינם מבקשים אותו ולא ציפו לו.
אזרח פרטי, להבדיל מרשות ציבורית, רשאי להפלות בין פלוני לבין אלמוני ולבחור לו את אלה שאתם יעסוק ואפילו יהיו נימוקיו ומניעיו בלתי סבירים.
הכנסת עקרון השוויון אל המכרז הפרטי היא פגיעה בלתי נחוצה בעקרון חופש ההתקשרות. כל עוד לא התנו הצדדים במפורש לנהוג בשוויון – אין הם מצפים לקיומו, ואין הם רואים בהיעדרו פגם.

ש' לוין (דעת רוב):

אין לשלול אפשרות כי בנסיבותיו של מכרז פרטי מסוים ניתן יהיה להסיק כי מזמין ההצעות מוכן ליטול על עצמו חובות בדומה לגוף ציבורי המפרסם מכרז. אך במקרה דנן, על יסוד הערכת ציפיותיהם של מתקשרים סבירים, לא נראה כי המזמין נהג בחוסר תום לב, כשלא ניהל מו"מ במקביל גם עם ארנסון ורביב.

שמגר (דעת מיעוט):

עצם בחירתה של דרך המכרז, יוצרת קשר משפטי מסוים הגוררת אחריו מסקנות בלב הצדדים האחרים למכרז, שכובלות את חופש הפעולה שלו אלא אם שיחרר את עצמו מהן באופן מפורש. בהעדר שחרור כאמור, מצטיירת תמונה של בחירה עניינית בין מתחרים שווים לפי טיב ההצעה.
עיקרון תום הלב הינו קוגנטי. לפיכך, בד"כ לא יינתן תוקף להתניה לפיה התנהגות מסוימת אשר עשויה להוות הפרה של חובת תום הלב לא תהווה עילה לתביעה. עם זאת, אין לשלול אפשרות כי התנהגות מסוימת לא תיראה, מתוך הסכמת הצדדים, כחובה מבין חובות תום הלב.
החובה לנהוג בתום לב במכרזים פרטיים כוללת את החובה לנהוג בשוויון.

ברק (דעת מיעוט):

דרישות היסוד של הגינות, שוויון, טוהר מידות כל אלה משותפות הן למכרזים כולם, יהא בעל המכרז אשר יהא. במסגרת הליכי המכרז יש לגזור מחובת תום הלב את חובת השוויון. המבקש לנהל משא ומתן בדרך של מכרז, חייב לקיים את המכרז בדרך של שוויון. תחרות הוגנת, שהיא בסיס המכרז, מחייבת שוויון.
כל משתתף במכרז זכאי לצפות לכך, כי בעל המכרז יתייחס אל הצעתו באופן ענייני ויקבלה או ידחנה לגוף העניין. הוא זכאי לצפות לכך, שלא יהא משוא פנים בבחירה בין ההצעות וכי הכול יתנהל באופן המבטיח הזדמנות שווה בין המשתתפים במכרז.

ע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה, פ"ד נ(3) 289

העובדות:

המשיבה, שעסקה בהקמת פרויקט מגורים ברעננה, פנתה במסגרת מכרז לחברות קבלניות, ובהן למערערת, בהזמנה לקבלת הצעות לביצוע עבודות תשתית בפרויקט. המערערת הגישה את הצעתה ונוהל מו"מ בין הצדדים, שבסיומו הגיעו הצדדים לכדי סיכום וכל שנותר היה שמועצת המנהלים של המשיבה תאשר את ההסכם. מועצת המנהלים החליטה שלא לחתום על החוזה, ובנוסף החליטה לכרות חוזה עם חברה אחרת שכלל לא השתתפה במכרז. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הופרה חובת תום הלב במו"מ. הכול מסכימים כי המערער שכלפיו נהגה המשיבה שלא בתום-לב זכאי לפיצוי על הנזק שנגרם לו בניהול המשא והמתן ("פיצויי הסתמכות").

השאלה המשפטית:

האם יש להגביל את הפיצוי עפ"י סעיף 12(ב) לחוק החוזים לפיצויי הסתמכות בלבד, או שמא המערערת זכאית לפיצויים בגין הרווח שנמנע ממנה מאי קיום החוזה (פיצויי קיום)?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור התקבל. למערערת ניתנו "פיצויי קיום" בסך 400,000 ₪.

לפני השופטים: א' ברק, ת' אור, י' אנגלרד.

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט ברק):

הוראת סעיף 12(ב) לחוק החוזים התפרשה בפסיקה עד כה כמעניקה פיצויי הסתמכות בלבד. עפ"י גישה זו, מטרת הפיצויים הנפסקים על-פי סעיף 12(ב) לחוק היא להעמיד את הנפגע באותו מצב שבו היה נתון לולא נכנס כלל למשא ולמתן. כאשר לא נכרת חוזה ולא יודעים מהו תוכנו של החוזה שהיה נכרת אילולא הסתיים המו"מ אין כל אפשרות להעמיד את הצדדים במצב בו היו נתונים אילו היה נכרת החוזה ומבוצע כדין.
עפ"י סעיף 12(ב) אין מניעה שצד שנפגע יקבל פיצויי קיום (פיצויים חיוביים). הסעיף חל לא רק על נזק בגין הכניסה למו"מ וניהולו, אלא גם במקרה בו המו"מ הסתיים, אך החוזה לא נכרת בשלב אחרון בשל חוסר תום ליבו של צד למו"מ.
במרבית המקרים הפיצויים האפשריים היחידים הם פיצויי הסתמכות. באותם מקרים החוזה טרם נכרת ומתנהל בגינו מו"מ בחוסר תום לב. במקרים אלו מוטל על הפוגע פיצוי המשקף את נזקו של הנפגע מעצם ניהולו של המו"מ. פיצוי אחר אינו אפשרי, משום שאין לדעת אם היה נכרת הסכם אילו נוהל המו"מ בתום לב וגם אין לדעת מה היה תוכנו של החוזה, אם וכאשר היה נכרת.
לעומת זאת, קיימים מקרים שנסיבותיהם מצדיקות הטלת פיצויי קיום על הצד הפוגע. מדובר במקרים בהם המו"מ הגיע לשלב כה מתקדם עד כי תוכן ההסכם העתידי כבר ידוע. תנאיו גובשו, אך בשל חוסר תום הלב נמנע השכלול הסופי של המו"מ לידי חוזה. במצב זה, החזרת המצב לקדמותו תביא את הצדדים לכדי ראיית המצב כאילו שוכלל החוזה. בנסיבות אלה, חופש החוזים לא ייפגע באם ביהמ"ש ייתן תוקף לתוכן ההסדר שעיצבו הצדדים.
לסיכום: בד"כ התרופה בגין הפרת החובה לנהל מו"מ לכריתת חוזה בתום לב היא בפיצוי על הנזק שנגרם לנפגע מעצם הכניסה למו"מ (פיצויים שליליים=פיצויי הסתמכות). עם זאת, קיימים מקרים חריגים שבהם זכאי הנפגע לפיצויים בגין הנזק שנגרם לו בשל כך שההסכם שעמד לכרות לא נכרת לבסוף. המאפיין מקרים חריגים אלו הוא שהמו"מ הבשיל ,למעשה, לכדי חוזה ורק ההתנהגות חסרת תום הלב מנעה את שכלולו לכדי חוזה.

ע"א 986/93, קלמר נ' גיא, פ"ד נ (1) עמ' 185

העובדות:

המשיבים, זוג אדריכלים במקצועם, בנו שני בתים משפחתיים על מגרש בבעלותו של המערער.

בית אחד נבנה עבורם על חציו האחד של המגרש, ובית אחר נבנה עבור קלמר על חציו השני.

המשיבים טענו כי לפני שהחלה הבנייה נערך הסכם בינם לבין המערער לפיו המערער יקבל את אחד הבתים שייבנו, ובתמורה יעביר את הבעלות על חצי המגרש עליו נבנה הבית של המשיבים.

המערער סירב להעברת הבעלות. ביהמ"ש המחוזי פסק לטובת המשיבים, בנימוקו כי המערער פעל בחוסר תום לב. יש לציין כי לא נערך שום הסכם בכתב כמצוות סעיף 8 לחוק המקרקעין.

השאלה המשפטית:

האם חוסר תום לב, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים, יכול לגבור על דרישת הכתב לפי סעיף 8 לחוק המקרקעין?

הכרעת בית המשפט:

הערעור נדחה. יש לרשום את חצי המגרש על שמם של המשיבים.

לפני השופטים: א' ברק, א' גולדברג, י' זמיר. בית המשפט העליון פסק:

י' זמיר:

עסקה במקרקעין דורשת מסמך בכתב. הדרישה היא מהותית. ללא כתב אין התחייבות ובית המשפט לא יכול לאכוף אותה. עם זאת אין הכרח שיהיה חוזה כתוב וחתום בדקדוק על כל פרטיו, אלא אפשר שכל מסמך המעיד על העיסקה, אף שאינו חוזה, יספק את דרישת הכתב (ראו ע"א 235/75 קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש). אף אין דרישה במסמך יחיד, ודי אם קיימים מספר מסמכים המשלימים זה את זה כדי להעיד על הפרטים המהותיים של העסקה.
במקרה דנן, לא נתקיימו הדרישות המקובלות בדבר הכתב. ההסכם שבין הצדדים הוא הסכם בעל-פה, הנתמך במספר ראיות בכתב, שאינן ממלאות את דרישת הכתב האמורה בסעיף 8הנ"ל. אפשר לדלות מהמסמכים פרטים מהותיים שונים, אך הם עדיין לוקים בחסר

א' ברק:

עיקרון תום הלב המעוגן בסעיף 12 לחוק החוזים, עשוי במקרים מתאימים לשלול את דרישת הכתב בעסקת מקרקעין. השימוש בעיקרון תום הלב צריך שייעשה רק במקרים מיוחדים ויוצאי דופן שבהם עולה "זעקת ההגינות" המצדיקה סטייה מדרישת הכתב.
על מנת להכריע אם ניתן לוותר במקרה נתון על דרישת הכתב יש להתחשב במשקלם המצטבר של שני רכיבים:
האם התחולל שינוי מצב בעקבות החוזה, כגון שהוא קוים או שהייתה עליו הסתמכות.
מידת אשמתו של הצד שניסה להתנער מביצוע החוזה
במקרה דנן, מאחר שהחוזה בוצע בחלקו, תוך הסתמכות אחד הצדדים עליו יהא זה בניגוד לעיקרון תום הלב אם הצד השני אשר קיבל את התמורה הנגדית, יוכל להשתחרר מחובתו.

א' גולדברג:

עיקרון תום הלב צריך לגבור על דרישת הכתב, רק במקרים מוגבלים בהם הייתה הסתמכות משמעותית על החוזה, שהתעלמות ממנה תביא לתוצאה קשה ולא הוגנת בנסיבות העניין, ובהם יועדף ערך ההגינות על דרישת הכתב.

ע"א 630/78, ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (2) 576

העובדות:

בין הצדדים נחתם זיכרון דברים, לפיו מעביר המשיב את זכויותיו בנכס לאחים המערערים, תמורת 400,000 לירות. למחרת נפגשו הצדדים אצל עו"ד לצורך חתימה על חוזה פורמאלי. הצדדים מסרו לו את פרטי ההסכם, ובכללם כי מחיר העסקה הוא 340,000 לירות. עוה"ד ערך תרשומת של הפרטים שנמסרו לו והצדדים חתמו עליה. בעקבות סכסוך שפרץ בין הצדדים לא נחתם החוזה הפורמאלי. המשיב (המוכר) סירב לקיים את חלקו בעסקה, והקונים פנו לביהמ"ש המחוזי בתביעה להצהרה כי על המוכר לקיים התחייבותו. ביהמ"ש דחה את התביעה לאחר שקבע כי השינוי במחיר העסקה בא כדי להונות את שלטונות המס ולכן מדובר בחוזה בלתי חוקי אשר בטל בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים. מכאן הערעור.

השאלות המשפטיות:

מהו חוזה למראית עין? האם יש לתת תוקף לחוזה הנסתר לאחר שנקבעה בטלותו של החוזה למראית עין?
האם ניתן לתת תוקף לחוזה הנסתר גם כאשר העסקה נגועה בחוסר חוקיות?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה. החוזה בין הצדדים בטל בהיותו בלתי חוקי.

לפני השופטים: א' ויתקון, א' ברק, ד' בכור. ביהמ"ש העליון פסק – השופט בכור (דעת רוב):

כאשר הצדדים לחוזה מסכימים לנקוב בו מחיר נמוך מהמחיר האמיתי, והדבר נעשה על מנת לעזור לשניהם או לאחד מהם להשתמט מתשלום המיסים שהיו משתלמים על העסקה, אזי החוזה הוא בלתי חוקי, ובטל בהתאם להוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי).
יש לי ספק אם ניתן לומר שסעיף 13 ולא סעיף 30 לחוק חל כאשר הצדדים לחוזה מסכימים לרשום בו מחיר נמוך מהמחיר האמיתי ועושים זאת על מנת להונות את השלטונות. אם יתקבל הפירוש שבמקרה כזה קיים חוזה מחייב על הסכום האמיתי לאחר שנפסל אותו חלק מהחוזה המדבר על הסכום המופחת, פירוש הדבר עלול להיות מתן היתר לעשיית חוזים בצורה זו. פירוש שכזה לסעיף 13 הינו מרחיק לכת מדי. לפיכך, יש לדחות את הערעור.

השופט ברק (דעת מיעוט):

בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. נמצא, כי מתקיימות במקרה כזה שתי מערכות משפטיות: המערכת האחת, החיצונית והגלויה, הקובעת הסדר מסוים המוסכם על הצדדים; והמערכת השנייה, הפנימית והנסתרת, המבטלת בהסכמה הסדר זה או משנה אותו.
הדין נותן תוקף לרצון האמיתי של הצדדים, ועל כן החוזה למראית עין (החוזה הגלוי) בטל, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש צד שלישי בתום לב בהסתמכו על קיום החוזה. עם זאת, בטלותו של החוזה למראית עין אין בה כדי לבטל מאליה את העסקה הנסתרת. יש לבחון את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי, על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחד היסודות הדרושים להיווצרותה
בראש ובראשונה יש לבחון אם החוזה שנעשה בין הצדדים עומד במבחנו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי). אם יתברר כי בין הצדדים נעשה חוזה למראית עין בלבד, הרי החוזה בטל, ואין אנו מגיעים כלל לשאלת אי החוקיות של חוזה זה. אולם, גם לאחר שקבענו כי על החוזה חל סעיף 13, יש לבחון את תוקפו של החוזה הנסתר עפ"י היסודות לקיום חוזה (כגון: הצעה וקיבול, גמירת דעת) ולאחר מכן לבדוק אם החוזה הנסתר אינו נגוע באי חוקיות.
בהערת אגב, גם אם יתברר כי החוזה הגלוי בטל בשל אי חוקיותו ולא בשל היותו למראית עין נראה לי כי אי החוקיות של החוזה הגלוי אינה גוררת אחריה, כדבר מובן מאליו, את אי החוקיות של החוזה הנסתר.
במקרה דנן, החוזה הגלוי אליו הגיעו הצדדים בנוכחותו של עורך-הדין בטל בהיותו חוזה למראית עין. יחד עם זאת בטלותו של החוזה למראית עין אין בה כשלעצמה, כדי להשפיע על האפשרות כי בין הצדדים קיים חוזה נסתר על סך של 400,000 ל"י., שהינו תקף ומחייב עפ"י דיני החוזים.

השופט ויתקון:

תומך בנימוקיו של השופט בכור, ומציין כי ביהמ"ש לא צריך להעלות את הטענה בדבר תחולתו של סעיף 13, משום שזו לא עלתה בנימוקי המערערים.

.ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1) 494, פסקאות 1-2, 4-5.

תקציר1

המקרה: מכירת דירה שהוסכם שהתשלום האחרון יהיה על חשבון המשכנתא שלקח המוכר בסכום של 825000 והקונה ישלמה, לאחר ביצוע החוזה מתברר למוכר שהסכום של המשכנתא תפח לסכום גבוה ביותר והוא טוען לטעות בעת ביצוע החוזה.

בית המשפט (בייסקי) טוען שאין כאן טעות לפי סעיף 14 וקובע שהמוכר היה צריך לדעת מה גובה הסכום. בכל זאת ביה"מ מניח שהייתה טעות אך גם במקרים בהם יש טעות אבל הצד השני לא ידע עליה ולא היה צריך לדעת (סעיף 14 ב), יש הגנה על אינטרס הצד השני – רק בית משפט יכול לטעון שיש טעות וכן לקבוע פיצוי לצד שהוטעה, החוק לא מחייב ביטול אלא נותן לביה"מ את הסמכות לבטל.

תקציר2

תמצית התקציר:הפרת חוזה ופיצויים בגין ההפרה

גוף התקציר:(ערעור וערעור נגדי – הערעורים נדחו).

א. בחוזה שנערך ביולי 1980 התחייבו המערער ואשתו (להלן: המוכר) למכור דירה למשיב (להלן: הקונה). בין הצהרות המוכר בחוזה נאמר כי "על הדירה רובצת משכנתא לטובת בנק ירושלים לביטוח ומשכנתאות בע"מ ע"ס 825,000 ל"י". נקבע בחוזה כי "תמורת הדירה… סך של 1,475,000 ל"י …". נקבעו גם דרכי התשלום ובכללם 650,000 ל"י עד חתימת החוזה, 20,000 ל"י "עד 31.7.80" והיתרה בסך 805,000 ל"י "ישולם ע"י הקונה בדרך של המחאת חוב. המוכרים ימחו לקונה את יתרת החוב לבנק ירושלים והקונה מתחייב לקבל עליו לסלק את המשכנתא לבנק הנ"ל ובלבד שהמוכרים לא יהיו אחראים מעת חתימת חוזה זה לתשלום המשכנתא". עוד נקבע בחוזה כי צד אשר יפר הוראה מהוראותיו ישלם לצד שכנגד 150,000 ל"י פיצוי. לחוזה האמור קדם זכרון דברים (להלן: זכרון דברים א') וגם בו הצהרה כי המשכנתא היא בסך 825,000 ל"י וכן נקבעה גם שם התמורה לדירה בסכום של 1,475,000 ל"י. נאמר בזכרון הדברים באשר לסכום המשכנתא של 825,000 ל"י כי הסכום כפוף לאישור מדוייק שהמוכרים ימציאו מהבנק. ביום חתימת החוזה טרם המציא המוכר אישור מהבנק ולאחר חתימת ההסכם נחתם זכרון דברים נוסף (להלן: זכרון דברים ב') שבו נאמר כי "מוסכם כי (המוכר) ימחה (לקונה) את ההלוואה… כל התשלומים, רבית, הצמדה וכל תשלום אחר החל על המשכנתא עד ליום 1.7.80 יחולו על (המוכר)… ומיום זה ואילך יחולו על (הקונה)…". החזקה בדירה נמסרה לקונה באוגוסט 1980.

ב. המחלוקת התעוררה כאשר נתברר לקונה כעבור זמן כי חוב המשכנתא לבנק ביום 13.7.80, יום חתימת החוזה, עלה בהרבה על הסך 825,000 ל"י. אמנם ההלוואה המקורית של המוכר היתה בשעתו 725,000 ל"י, אך מדובר בהלוואות צמודות ונושאות ריבית וביום חתימת החוזה הגיע סכום החוב ל- 1,347,000 ל"י. הקונה גרס כי עפ"י הוראות החוזה וזכרון הדברים הוא נוטל על עצמו ואחראי לתשלום משכנתא של 825,000 ל"י בלבד ועליו לשאת בהפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.80 ואילך. מאידך, לדעת המוכר נטל הקונה על עצמו את סלוק כל יתרת המשכנתא כולל הפרשי הצמדה וריבית, והאיזכור של 825,000 ל"י בא רק לציין מהו סכום הקרן. הקונה ראה בכך שהמוכר לא שילם את המשכנתא הפרת הסכם מצד המוכר ותבע פיצויים בגין הפרת החוזה, ואילו המוכר ראה הפרה מצד הקונה בכך שאת התשלום של 20,000 ל"י שנועד לתשלום ביום 31.7.80 לא שילם בזמן ולכן הפר את ההסכם ודרש פיצויים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי הקונה לא התחייב לשלם את המשכנתא אלא כדי הסך 805,000 ל"י, ובאשר לפיצוי קבוע ומוסכם קבע שגם הקונה אינו זכאי לפיצוי זה שכן לא שילם בזמן את הסכום של 20,000 ל"י. הוא דחה את טענת הקונה שהיתה לו זכות לקזז סכום זה. המוכר ערער על כך שעליו לשאת במלוא סכום המשכנתא והקונה על כך שלא נפסק לו פיצויי וכן על מיעוט ההוצאות שנפסקו. הערעורים נדחו.

ג. המוכר קובל על הפרשנות המילולית שפירש ביהמ"ש את החוזה ולדעתו הגיע למסקנה לא סבירה ובלתי הגיונית. ב"כ המוכר ערך תחשיבים כדי להראות שעפ"י התוצאה הוא יקבל תמורת הדירה פחות מאשר שילם עבורה. אכן, יתכן לפעמים שביהמ"ש יפרש אומד דעתם של הצדדים ולצורך זה תיבחן התכלית שביקשו המתקשרים להגיע אליה והכוונה שהנחתה אותם בעת שניסחו את המסמך. אולם, כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים יפורש אומד דעתם של הצדדים כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות. אם החוזה ברור ולשונו חד משמעית שוב אין להיזקק לנסיבות ובוודאי לא להגיון המסחרי או לכדאיות הכלכלית העשויים להיות מושפעים משיקולים אינדיבידואליים של אחד הצדדים. במקרה דנן נקבע מחיר יציב וקבוע לדירה בסך 1,475,000 ל"י הן בזכרון דברים א' והן בחוזה אשר נחתם בעקבותיו. בדומה לכך ההצהרה על סכום המשכנתא בסך 825,000 ל"י ונקיבת הסכום היציב שעל הקונה לקבל על עצמו. גירסת המוכר מתנפצת לאור הדברים המפורשים והחד משמעיים שנכתבו בזכרון דברים ב' כי כל התשלומים, ריבית, הצמדה או כל תשלום אחר החל עד יום 1.7.80 יחולו על המוכר.

ד. מעבר לכך, אילו נתקבלה גירסת המוכר היה יוצא כי בניגוד למחיר היציב שנקבע עבור הדירה בחוזה הרי המחיר האמיתי היה עולה כדי למעלה משני מליון ל"י, ואילו משחתם המוכר, ביחד עם הקונה, על הצהרות לצרכי מס שבח, הוצהר על המחיר הכולל של הדירה כרשום בחוזה, היינו 1,475,000 ל"י. מכאן שגם למוכר היה ברור שהתשלום שעל הקונה לשלם בגין המשכנתא הוא קבוע וכפי שרשום בחוזה.

ה. טענתו החילופית של המוכר היא כי ההתקשרות נעשתה עקב טעות משותפת ביחס לגובה חוב המשכנתא ומכאן הצידוק לבטל את החוזה. הנסיבות שוללות הסתמכות על הסעיף 14(א) לחוק החוזים הכללי, משום שלא נתקיימו שני התנאים הקבועים בו, היינו הקונה ידע או היה עליו לדעת על טעותו של המוכר וכן כי המוכר ביטל את החוזה מחמת הטעות. נותר סעיף 14(ב). השופט הניח כי המוכר אכן טעה וסבר כי יתרת המשכנתא אינה עולה על 825,000 ל"י ובתום לב הטעה את הקונה להאמין בכך. גם אם נכונה ההנחה שהמוכר טעה הרי לפי סעיף 114(ד) לחוק החוזים (חלק כללי) אין הביטול תלוי ברצונו של הטועה ורק ביהמ"ש רשאי לבטל את החוזה. על הטועה לשכנע את ביהמ"ש כי הביטול מוצדק משום שאחרת ייגרם לו עוול ונזק גדול לאין שיעור מאשר לצד שכנגד. גם כאשר ביהמ"ש מגיע למסקנה כי מטעמי צדק יש לבטל את החוזה הרי לביהמ"ש סמכות לחייב את הצד שטעה בתשלום פיצויים לצד השני בעד הנזק שנגרם לו. ביהמ"ש המחוזי בחן את מכלול הנסיבות ואיזון האינטרסים והגיע למסקנה שאין צידוק לבטל את החוזה. בהקשר זה יצויין כי לפי זכרון הדברים ידע המוכר ביום חתימת החוזה שיש להוסיף הפרשי הצמדה, ריבית וחוב פיגורים למשכנתא ומשום כך מצטמצמת הטעות לכל היותר לכך כי המוכר לא ידע בכמה מסתכמים הפרשי הצמדה וריבית וסבר שאין מדובר בסכומים גדולים. טעות הנוגעת לגובה החוב שנצטבר, להבדיל מעצם החבות בהפרשי הצמדה וריבית נוסף על חוב המשכנתא, אינה יכולה להיחשב טעות יסודית. יתר על כן, טעות בשיעור הפרשי ההצמדה וריבית היא לכל היותר טעות בכדאיות העיסקה וזו מוצאת מכלל טעות המזכה בביטול החוזה, עפ"י הוראה סעיף 14 (ד) לחוק החוזים.

ו. המוכר נהג ברשלנות רבה במסרו הצהרות לא נכונות ומטעות ביחס לחוב המשכנתא, לא המציא. אישור הבנק למרות שהתחייב לכך, לא ברר את גודל החוב ולא בדק את המסמכים שהיו ברשותו ושמהם נבע שמדובר בהלואות צמודות. גם כאשר ידע כבר, באוקטובר 1980, כי הפרשי הצמדה וריבית הגדילו באורח משמעותי את החוב לא גילה זאת לקונה. לראשונה הועלתה טענת הטעות בתביעה שכנגד שהוגשה ביולי 1981, היינו כשמונה חדשים לאחר שהמוכר כבר עמד על הטעות, וגם כאן רק בדוחק רב ניתן לפרש את אחד הסעדים החילופיים כעתירה להצהרה על ביטול החוזה. כאשר למתקשר עילה לבטל את החוזה, חייב הוא להפעיל את עילת הביטול תוך זמן סביר, ובאם הביטול תלוי ברשותו של ביהמ"ש, עליו לפנות תוך זמן סביר לביהמ"ש. אם לא עשה כן הטועה ישמש הדבר שיקול בין שיקולי ביהמ"ש אם צודק הוא לבטל את החוזה, ובאיזו מידה גרמה ההשהייה לשינויים בשטח הפוגעים בצד האחר. הדירה שנמכרה לא שימשה למגורי המוכר והתמורה נועדה להשקעות בעסק. לעומת זאת לקונה זו דירת מגוריו ובכספים שיוחזרו לו אם יבוטל החוזה לא יעלה בידו לרכוש דירה דומה מחמת ההתייקרות שחלה במחירי הדירות. זאת ועוד, ביהמ"ש ציין שגם אילו מצא שמבחינות אחרות יש צידוק לבטל את החוזה, היה מחייב את המוכר בתשלום פיצוי לקונה על מלוא הנזק שנגרם לו עקב כריתת החוזה ובסופו של דבר לא היתה צומחת למוכר כל תועלת כלכלית מביטול החוזה בתנאים אלה. שיקולים מצטברים אלה של ביהמ"ש המחוזי נכונים הם.

ז. כיון שברור שהמוכר הוא שהפר את החוזה הרי שההפרה מזכה לכאורה את הקונה בפיצוי הקבוע בחוזה. ברם, נמצא כי גם הקונה חטא שלא שילם למוכר את הסכום של 20,000 ל"י במועד. טענת זכות קיזוז שהעלה הקונה נדחתה משום שלא ניתנה לקונה הודעה לצורך קיזוז. השופט הוסיף כי לדעתו הודעה כזו מתחייבת גם אם זכות הקיזוז נובעת מסעיף 20 לחוק החוזים. אין צורך לדון בשאלת זכות הקיזוז שכן התשלום של 20,000 ל"י חל במועד הקודם למועד שבו נודע לקונה כי חוב המשכנתא גדול מזה שצויין בחוזה. כשלא פרע הקונה את התשלום לא היה עדיין ממה לקזז. במצב דברים זה התוצאה היא שלכאורה שני הצדדים חייבים לשלם פיצוי אחד לשני וכדי למנוע פעולה מיותרת דחה ביהמ"ש את שתי העתירות לפיצוי. מסקנה זו נכונה היא. אשר לשיעור ההוצאות שנפסק – אין ביהמ"ש שלערעור מתערב בשיעור ההוצאות אלא במקרים מיוחדים שזה איננו אחד מהם.

(בפני השופטים: הנשיא שמגר, בייסקי, ש. לוין. החלטה – השופט בייסקי. עוה"ד א. אבריאל וא. גל למערער, עו"ד א. תירוש למשיב. 1.3.87).

ע"א 2444/90 ארואסטי נ' קאשי, פ"ד מח(2) 513

העובדות:

המערערים, שהיו בעלי מגרש בפ"ת התקשרו בהסכם קומבינציה עם קבלן, לפיו המערערים יהיו זכאים ל-3 מתוך 8 דירות שיבנה הקבלן על המגרש. כשלושה חודשים לפני החתימה על הסכם הקומבינציה נחתם הסכם בין הקבלן לבין המשיבים (קוני שאר הדירות), לפיו התחייב הקבלן לרשום הערת אזהרה עבורם, וכעבור מספר חודשים שילמו הקונים לקבלן את מלוא הסכום.

לימים נקלע הקבלן לקשיים כספיים ומונה לו כונס נכסים, וזאת מבלי שעדיין הוחל בבנייה על המגרש. בעקבות זאת הגישו המערערים תביעה למחוזי למתן פס"ד המצהיר על ביטול הסכם הקומבינציה ומחיקתן של הערות האזהרה לטובת המשיבים. במסגרת ההליך הגיעו המערערים והמשיבים להסכם פשרה על פיו יבוטל הסכם הקומבינציה ויימחקו הערות האזהרה, כנגד זה שלא יחויבו בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דין. המחוזי קיבל זאת. כחצי שנה לאחר מכן הגישו המשיבים תביעה למחוזי לביטול הסכמתם למחיקת הערות האזהרה ולביטול הפס"ד שניתן על יסוד הסכמתם. ביהמ"ש קיבל את התביעה, בנימוקו כי הסכמת המשיבים למחיקת ההערות ניתנה מתוך טעות שבחוק וכי יש לבטל את הסכם הפשרה מכוח סעיף 14(ב) לחוק החוזים. ביהמ"ש ציין כי לאחר החתימה על הסכם הפשרה נקבעה הלכה חדשה, לפיה יש לקוני הדירות (המשיבים) זכות ישירה כלפי בעל המקרקעין (המערערים). כלומר, למרות שבוטל הסכם הקומבינציה בין הקבלן למערערים, אין בכך כדי לגרוע מתוקף התחייבותם של המערערים כלפי המשיבים.

השאלה המשפטית:

האם ניתן לכלול במסגרת "טעות שבדין" לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים גם מצב של טעות בפרשנות חוק שהשתנתה לאחר עריכת הסכם הפשרה?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור התקבל. הסכם הפשרה שנחתם אינו מבוטל.

לפני השופטים: א' ברק, ד' לוין, צ' א' טל.

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט טל):

"טעות בחוק" מוכרת כטעות שיכולה לבטל הסכמה בין צדדים. "החוק" חייב להיות ברור וודאי כמו עובדה (דוגמה הממחישה זאת: תשלום מס בטעות במקום שקיים פטור).
פרשנות מאוחרת של "החוק", ששינתה את משמעותו מכפי שחשב המתקשר בשעתו, אינה יכולה להיחשב טעות "בחוק". הסכם פשרה על סמך הנחה שקיים מצב משפטי מסוים אינו ניתן לביטול רק משום שפרשנות מאוחרת הפריכה את ההנחה.
כשמדובר בחוזה שכבר בוצע ובא הקץ לקשר המשפטי בין הצדדים, יש חשיבות לסופיות ולוודאות, ואין להעלות על הדעת שצד לחוזה כזה יוכל לבטלו בדיעבד, רק מפני שבית המשפט הצהיר אח"כ על פירוש של הדין בשונה ממה שחשבו הצדדים לחוזה בשעת עשייתו. אך לא כך בקשר חוזי מתמשך שבו עם הזמן ייתכנו שינויים והתפתחויות בדין ובפרשנותו, ועל פיהם יתאימו הצדדים את היחס שביניהם גם בדיעבד.
לחלופין, ניתן לקבוע כי טעותם של המשיבים כאשר הסכימו לוותר על הערת האזהרה לא הייתה אלא טעות בכדאיות העסקה, שהינה טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה. בהסכמי פשרה הצדדים נוטלים על עצמם את הסיכון בדבר המצב המשפטי, ובין היתר נוטל על עצמו המתפשר את הסיכון כי הדין ישתנה בעתיד.
לסיכום: מאחר שהמצב המשפטי ביחס למעמדה של הערת אזהרה בזמן עריכת הסכם הפשרה לא היה ברור, והמגמה לראות קשר ישיר בין בעל המקרקעין לקונה הסתמנה רק אחר כך, לא ניתן לראות במתן הסכמת המשיבים למחיקת הערת האזהרה משום טעות שבדין ביחס למצב המשפטי שהיה בתוקף בזמן עריכת הסכם הפשרה, אלא טעות בכדאיות העסקה.

ע"א 2495/95, בן לולו נ' אליאס, פ"ד נא(1) 577

ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 817

העובדות:

המערערת היא אלמנתו ויורשתו היחידה של אדם שנפטר עקב מחלת הסרטן. המנוח היה מבוטח אצל המשיבה בפוליסות ביטוח שכללו כיסוי ביטוחי כנגד מחלת הסרטן. לפני שנודע לו כי לקה במחלת הסרטן ביטל המנוח את הפוליסה. לאחר 9 חודשים ולאחר שנודע לו כי חלה במחלה שיגר הודעת ביטול בה חזר בו מ"הודעת הביטול של הפוליסות". המשיבה סירבה לקבל את ביטול "הודעת הביטול" ועקב כך המערערת הגישה תביעה למחוזי, שדחה את תביעתה בטענה שלכל היותר מדובר בטעות שהינה בכדאיות העסקה. מכאן הערעור.

השאלות המשפטיות:

האם הדוקטרינה החוזית בדבר השפעת הפגמים בכריתת חוזה על תוקפו של החוזה חלה, בשינויים המחויבים, גם על ביטולו של חוזה?
האם נסיבות ביטולה של פוליסת הביטוח בענייננו תוך טעות עובדתית של המבוטח בדבר מצב בריאותו, מהוות פגם בפעולת הביטול המאפשר חזרה מן הביטול והחייאת הפוליסה שבוטלה?

טענות המערערת:

ביהמ"ש המחוזי שגה כשדחה את השקפתה שלפיה ביטול הפוליסות נעשה בהסתמך על הנחה מוטעית הנוגעת למצב בריאותו של המנוח, וכי ברור כי לו ידע על מחלתו, לא היה מבטל את הפוליסה. טעות זו מביאה לבטלותה של הודעת הביטול
אין מדובר בטעות בכדאיות העסקה הנובעת מהערכה שגויה של סיכונים בעתיד, הואיל וקיימת ראיה שלפיה היה המנוח חולה בעת שיגור הודעת הביטול על-ידיו, אך הוא עצמו לא ידע על כך
היה נכון לראות בהתנהגות המשיבה, שעמדה על זכותה לבטל את פוליסת הביטוח, כהתנהגות הלוקה בחוסר תום-לב, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי)
המבחן להתרחשותו של האירוע הביטוחי בהתאם לפוליסה הוא קיומה של המחלה ולא מועד אבחונה וגילויה

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה ברוב דעות (בניגוד לדעתו החולקת של השופט לוי).

לפני השופטים: א' א' לוי, א' פרוקצ'יה, ש' לוין

בית המשפט העליון פסק:

א' פרוקצ'יה (דעת רוב):

תנאי יסודי להיווצרות החיוב בתשלומי הביטוח הוא קיום אירוע הנובע מהתממשות סיכון מוסכם בין המבוטח למבטח, כאשר האירוע אינו בשליטת המבוטח, והוא אירע בתוך תקופת הביטוח. בענייננו ועקב התניה מפורשת של הצדדים, הקובע להתרחשות מקרה הביטוח איננו מועד קיומה של המחלה אלא מועד גילויה. במקרה דנן "מקרה הביטוח" אירע במנוח רק לאחר ביטולו של החוזה על–ידיו
ביטול חוזה על-ידי צד הזכאי לבטלו הוא פעולה משפטית קונסטיטוטיבית. אף שהיא מבוצעת על-ידי צד אחד, היא קובעת בעת ובעונה אחת את זכויותיהם וחובותיהם של שני הצדדים
על שימוש בברירת ביטול החוזה חל עקרון הסופיות, ומכאן, שנפגע אשר בחר לבטל חוזה והיה רשאי לעשות כן והודיע על כך לצד האחר, לא יוכל לחזור בו במטרה להחיות את החוזה, מקום שהצד האחר לא הסכים לחזרה מביטול.
· עקרון סופיות הביטול מניח כי הודעת הביטול, בהיותה פעולה משפטית, נעשתה מתוך רצון חופשי בלא פגם. פגם ברצון חופשי זה עשוי לפגוע בתוקפו המשפטי של הביטול
על פעולת הביטול, בהיותה פעולה משפטית שאינה בבחינת חוזה, חל סעיף 61(ב) לחוק החוזים. יוצא מכך כי כשם שפגם בהתקשרות חוזית מאפשר ביטול, כך גם שימוש בברירת ביטול חוזה עקב פגם, מאפשר בתנאים מסוימים חזרה מהביטול. אם נעשה שימוש בברירת הביטול עקב טעות שלא נגרמה על-ידי הצד האחר, קיימת אפשרות כי בית–המשפט יתיר חזרה ממנה מכוח שיקול–הדעת הנתון לו בשינויים המתחייבים מכוח סעיף 14(ב) לחוק.
במקרה דנן הטעות בדבר מצב בריאותו של המבוטח באי–הידיעה כי מקננת בו מחלת הסרטן היא בגדר סיכון מחושב שלקחו על עצמם הצדדים בהגדרת מקרה הביטוח שהוא בר–פיצוי. לכן כשם שטעות כזו לא תזכה את המבוטח בתגמולי הביטוח בעוד החוזה בתוקף, כך היא לא תיחשב טעות הפוגמת ברצונו בפעולתו בביטול החוזה

השופט לוי (דעת מיעוט):

בעת ששלח המנוח את הודעת הביטול הוא טעה באשר למצב בריאותו. טעותו זו של המנוח אינה טעות בהערכת העתיד, אלא ביחס לנסיבות מהותיות שליוו את משלוח הודעת הביטול. טעות זו גם אינה בגדר נטילת סיכון שהמנוח נטל על עצמו, שכן הסיכון כבר התממש בטרם הוא ניטל על-ידי המנוח. על כן, טעותו של המנוח אינה טעות בכדאיות העסקה, אלא טעות שמקורה באמונה או במחשבה שלא תאמה את המציאות. ומשטעות זו לא הייתה ידועה לחברת הביטוח, ואת זאת גם לא היה עליה לדעת, הרי שחל סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) המאפשר את ביטול החוזה
זכות הביטול מכוח סעיף 14(ב) מותנית בפנייה לבית-המשפט. בפוסקו בשאלה אם יש מקום לבטל את החוזה על בית-המשפט לחתור למציאת האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים. לצורך זה הוא בודק את מהות העסקה, את הנסיבות האופפות אותה ואת השלכות הטעות. במקרה דנן, מן הצדק להכיר בהודעה ששיגר המנוח למשיבה שבה חזר מהודעתו המקורית בדבר ביטול הפוליסה

ע"א 494/74 חברת בית החשמונאים נ' דוד אהרוני ואח', פ"ד ל(2) 141

העובדות:

עפ"י הסכם בין המערערת, שהינה חברה קבלנית, לבין המשיבים, רכשו האחרונים חנות בבניין שהיה בשלבי בניה. בהסכם התחייבה המערערת שלא לעשות שימוש בכל חלק אחר של הבניין למטרת סטייקיה, אספרסו, בית קפה או מסעדה. לאחר השלמת בנייתו פתחו בו המשיבים סטייקיה. לימים נפתחה בחלק אחר של הבניין מסעדה אחרת, ורק אז התברר כי חלק הבניין שבו הוקמה אותה מסעדה מצוי בחלקה סמוכה נפרדת השייכת לקבלן אחר. עקב כך הגישו המשיבים תביעה למחוזי בה תבעו פיצויים מהפרת תנאי מפורש בהסכם ולחלופין – בגין מצג שווא. התביעה התקבלה ומכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

האם אי גילוי העובדה כי רק חלק מהבניין שייך למערערת וכי אין היא יכולה להתחייב לעניין חלקו האחר של הבניין יצר תוך כדי שתיקה מצג שווא כלפי המשיבים?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה ברוב דעות כנגד דעתו החולקת של ח' כהן. המערערים חויבו בפיצויים למשיבים בגין מצג שווא.

לפני השופטים: ח' כהן, שרשבסקי, בייסקי

בית המשפט העליון פסק:

בייסקי (דעת רוב)

שתיקה כשלעצמה אינה יוצרת מצג שווא ובוודאי אינה יוצרת מצג שווא בתרמית. אולם כאשר בעת ההתקשרות לא נאמרו דברים אשר בנסיבות המקרה היה לומר אותם על מנת שתתקבל תמונה מלאה של העובדות העשויות להשפיע על צד להתקשרות, על המחיר או על תנאי ההתקשרות – מהווה השתיקה מצג שווא.
כאשר בנסיבות העניין היה מקום לצפות כי מלבד הפרטים שנמסרו קיימים פרטים שיש להם חשיבות מבחינת העסקה – יתכן כי השתיקה ואי הגילוי יצרו מצג שווא. המשיבים לא יכלו לדעת כי הבניין מוקם על שתי חלקות סמוכות שהינן בבעלות שונה.
בנסיבות המקרה דנן – הייתה חובה על המערערת להבהיר למשיבים כי רק מחצית הבניין המוקם שייכת להם. עצם דרישתם לכלול בהסכם את ההתניה הנ"ל, מלמדת על החשיבות המיוחדת שייחסו המשיבים לכך שבבניין לא ייפתח עסק מתחרה.
הצד המרומה רשאי לקיים את החוזה ולקבל פיצויים בגין הנזק שנגרם לו ע"י התרמית.

ח' כהן (דעת מיעוט)

טעותם של המשיבים נבעה בנסיבות הנדונות ממחדל שלהם עצמם, ואין לחייב את המערערת בגין מצג שווא.

ע"א 838/75, ספקטור נ' צרפתי, פ"ד ל"ב (1) 231

העובדות:

המערער מכר מגרש שבבעלותו למשיב שהינו קבלן במקצועו. המשיב תכנן לבנות על המגרש בניין בן 16 דירות. לאחר עריכת העסקה נודע לקבלן כי לפי תוכנית המתאר על המגרש תיתכן הפקעה של עד 40% משטחו, וכי לא ניתן לבנות עליו יותר מ-12 דירות. המערער לא ידע בעת קיום המו"מ על קיומה של הפקעה, אך שמע מהמתווך על הגבלת הבנייה הנ"ל. ביהמ"ש המחוזי קיבל את עילת הטעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים וביטל את החוזה. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

האם היה חייב המוכר לגלות לקבלן את עובדת הגבלת הבניה במגרש במהלך המו"מ ביניהם?

פסיקת בית המשפט העליון:

הערעור נדחה. החוזה בין הצדדים מבוטל. לפני השופטים: אשר, לנדוי, י' כהן.

אשר:

חובת תום הלב המעוגנת בס' 12 לחוק החוזים, מחייבת לגלות לצד השני את כל הפרטים אשר עשויים להיות חשובים לכריתת החוזה. התנהגות בתום לב במהלך משא ומתן משמעה התנהגות ביושר והגינות. כלומר: חובה שלא להטעות את הצד האחר ע"י אי גילוי מידע חשוב לשיקוליו. קביעתו של "מידע חשוב" תיעשה בהתאם לנסיבות המיוחדות של כל מקרה לגופו.
גם אם לקונה הייתה אפשרות להשיג מידע כלשהו בעניין, אין בכך בכדי לפטור את המוכר מחובתו לגלות את המידע במהלך המו"מ. בנסיבות דנן היה על המערער לגלות למשיב את הידוע לו בדבר הגבלת הבניה, ואי-הגילוי כמוהו כהתנהגות שלא בתום-לב, אשר גרמה להטעיית המשיב, הזכאי בשל כך לביטול החוזה.

לנדוי:

לקונה הייתה הזדמנות לבדוק בעצמו את תכונותיו של המגרש ואת מצבו התכנוני. חובתו של הקונה לגלות פרט שהינו כה חיוני עבורו מוטלת עליו גם משום שהוא עוסק בעצמו בעסקי הבנייה, בהיותו קבלן. לפיכך, המשיב לא הפר את חובת ההגינות בניהול המו"מ הנדרשת עפ"י סע' 12(א) לחוק החוזים. אולם, יש לבטל את החוזה מכוח סעיף 18(א) לחוק המכר.

י' כהן:

הביטוי "תום לב" כפשוטו ובמובנו הרגיל הוא בעל משמעות סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. מבחינה סובייקטיבית המערער נהג ביושר ולא הפר את הוראות סעיף 12, אולם מאידך הפר את הוראת סעיף 18 לחוק המכר, אשר מצדיק את ביטול החוזה.

ע"א 488/83, צנעני נ' אגמון, פ"ד לח(4) 141

ע"א 373/80 מאיר וופנה נ' דן אוגש, פ"ד לו(2) 215

העובדות:

המשיבים מכרו למערערים דירה בהרצליה, אותה תיארו עפ"י המודעה שפרסמו כמצויה במקום שקט. יום לאחר חתימת החוזה, התברר למערערים כי הדירה נמצאת סמוך למפעלים רועשים באזור התעשייה גליל-ים והודיעו למשיבים על ביטול החוזה. המשיבים תבעו את סכום הפיצויים המוסכמים עפ"י החוזה. ביהמ"ש המחוזי קבע כי החוזה בוטל כדין והחליט להפחית משמעותית את שיעור הפיצויים המוסכמים. מכאן הערעור והערעור שכנגד.

השאלה המשפטית:

האם המשיבים הטעו את המערערים כשהדגישו כי הדירה נמצאת במקום שקט, אע"פ שידעו כי בעבר היו הפרעות מטעם הקיבוץ הסמוך?

טענות המערערים:

לא היה מקום לחייבם בפיצויים שכן ביטול החוזה היה כדין עפ"י סעיפים 14(א) או 15 לחוק החוזים (חלק כללי). החוזה לא הופר אלא בוטל בשל פגם בכריתתו.

טענות המשיבים:

ביהמ"ש המחוזי טעה כשקבע כי ביטול החוזה נעשה כדין
לא הובאה ראיה לכך שהבית אינו מצוי במקום שקט או שיש במקום רעש ולפיכך, לא הוכח שהמציאות שונה ממה שהוצהר במודעה או במהלך המו"מ
החוזה הופר באורח חד צדדי ע"י המערערים ועליהם לפצות המשיבים במלוא סכום הפיצויים המוסכמים

הכרעת ביהמ"ש: הערעור התקבל, הערעור שכנגד נדחה. בוטל חיוב המערערים בפיצויים כלשהם.

לפני השופטים: מ' שמגר, מ' בייסקי, ד' לוין.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט שמגר):

בהיעדר הפרה של חוזה תקף, אין להפעיל את מנגנון התרופות החוזיות, ובכלל זה להפחית מסכום פיצויים מוסכמים. במקרה דנן, לא היה מקום לפסוק פיצויים למשיבים, שכן לא היה כאן חיוב שהופר אלא חוזה שבוטל כדין בשל פגם בכריתתו.
כשמדובר בביטול חד-צדדי ע"י הצד שטעה או שהוטעה, עפ"י סעיפים 14(א) או 15 לחוק החוזים (חלק כללי), לא מתלווה חיוב בפיצויים לפעולת הביטול ואין לתת תוקף לתניה חוזית בדבר פיצויים מוסכמים עקב הפרת חוזה. חיוב בפיצויים יכול להתלוות לפעולת ביטול עקב פגם בכריתה בהן חל סעיף 14(ב) לחוק, ולא סעיף 14(א).
במקרה דנן, הקונים הוטעו לגבי הסיבה המרכזית, שבגינה התקשרו בחוזה עם המוכרים לקניית הבית. הם היו מעוניינים בבית המצוי בסביבה שקטה, עובדה שהובאה לידיעת המוכרים. המוכרים יצרו מצג, לפיו עונה הבית על ציפיות הקונים, ולא טרחו להזכיר כי הבית מצוי בקרבת איזור תעשייה פעיל.

ע"א 403/80, סאסי נ' קיקאון, לו (1) 762

העובדות:

בין המשיבה לבין המערערים נכרת חוזה, בו הסכימו ביניהם להחליף את זכויות החזקה והחכירה שלהם בדירות בנתניה שבהן התגוררו באותו זמן, זו כנגד זו. שווי דירת המשיבה, שהתגוררה בבית דו משפחתי עם מגרש צמוד, היה רב בהרבה משווי דירת המערערים, שהתגוררו בבניין במרכז העיר. בית המשפט המחוזי הכיר בזכות של המשיבה לבטל את החוזה בקבעו, שנתקיימו יסודות העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), וכי המערערים ניצלו את חולשתה השכלית וחוסר ניסיונה על מנת לקבל את הסכמתה לחילופי הדירות. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

מהם היסודות והתנאים לקיומה של עילת העושק?

טענות המערערים:

אין בראיות כדי להוכיח, שהמשיבה הייתה במצוקה, או לקויה בחולשה שכלית או בחוסר ניסיון
לא הוכח, כי המערערים ידעו על הפרטים הנ"ל, וללא ידיעה זאת לא נתקיים כאן היסוד של "ניצול" מצבה
בית המשפט המחוזי לא נתן דעתו על חוות הדעת של שמאי מקרקעין, י' שלו, שהוגשה מטעם המערערים, לפיה לא היה הבדל כמעט בין שוויין של שתי הדירות

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה. החוזה בטל מחמת עושק.

לפני השופטים: י' טירקל, מ' לנדוי, מ' בן פורת.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט טירקל):

עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים מבוססת על שלושה יסודות מצטברים:
מצבו של העשוק – "מצוקה", "חולשה כללית" או "חוסר ניסיון".
התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל")
תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל
מצד אחד, מעמדו של העשוק אינו כמו מעמדו של פסול דין לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, שכן הוא אינו חולה נפש או לקוי בשכלו באופן שאינו מסוגל לדאוג לענייניו. מצד שני, גמירת דעתו של העשוק איננה כמו גמירת דעתו של מתקשר צלול בדעתו. העשוק הוא בגדר "מעין בעל מום" ש"מומו" פוגם בהתקשרות חוזית מסוימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק.
לפיכך, המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון, בהם מדובר בסעיף 18 לחוק, חייבים להיות כבדי משקל, על מנת שבית המשפט ישתכנע כי שיקול דעתו של העשוק סטה באופן ממשי מנתיבו הנכון. לעניין מצבו של העשוק, יש צורך להוכיח כי מדובר במצב חמור ומתמשך ולא בקושי ארעי או חולף.
על מנת שיתקיים יסוד הניצול, יש צורך בידיעה מצידו של העושק על מצבו של העשוק. לעניין זה, לא רק הכרה ברורה של מצב העשוק תיחשב כידיעה, אלא גם מצב בו העושק עצם עיניו ברשלנות מלראות את מצבו של העשוק.
על מנת שייקבע כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, יש להראות כי לא קיים איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין העושק. ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, כך גם ייטה ביהמ"ש לקבל גם את יתר יסודותיה של עילת העושק.

השופט לנדוי:

ביהמ"ש אינו צריך להיות מחויב לקביעה העקרונית, שעילת העושק חלה רק על מצב חמור ומתמשך ולא על קושי ארעי או חולף. יתוארו מצבים של קושי ארעי וחולף, שאליו יכול העשוק להיקלע לפתע, שגם בו יתקיימו כל היסודות של עילת העושק עפ"י סעיף 18 לחוק.

ע"א 784/81, ישראל שפיר נ' מרטין אפל ואח', פ"ד לט (4) 149

העובדות:

המערער, בעל מיכליות העוסק בהובלת חלב התקשר בהסכם עם המשיב שניהל משק חלב עם משפחתו. כעבור זמן מסוים חשד המערער כי המשיב מועל באמונו ומנהל רישומים כוזבים של כמויות החלב ולאחר מעקב שערך הגיע למסקנה כי רומה ונגזל ע"י המשיב. בעקבות כך הגיש המערער תלונה במשטרה ובאותו היום הופיע במפתיע עם עורך דינו בבית המשיב. השניים הטיחו במשיב האשמות של מרמה וגזל ודרשו פיצוי. הם איימו בנקיטת הליכים פליליים נגד המשיב ובכל הנובע מכך. לאחר דין ודברים ממושך יצאו המערער ובא-כוחו עם התחייבות של המשיב למתן פיצוי. המשיב הודיע למערער על ביטול ההתחייבות, וביהמ"ש המחוזי קבע כי ההתחייבות הנ"ל נעשתה עקב כפייה ועושק ועל כן ביטולה נעשה כדין. מכאן הערעור.

השאלות המשפטיות:

מהם התנאים לקיומה של עילת הכפייה?
האם איום בנקיטת הליכים פליליים יכול להיחשב ככפייה?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה. ההתחייבות נעשתה בכפייה ובעושק ועל כן ביטולה כדין.

לפני השופטים: ט' שטרסברג-כהן, מ' בן פורת, ג' בך

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת שטרסברג-כהן):

יסודותיה של עילת הכפייה הם: התקשרות חוזית, קיומה של כפייה וקשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. הכפייה אינה צריכה להיות יסודית ואינה חייבת להיות הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות, והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי: על הכפייה להשפיע על רצונו של המתקשר ע"י הטלת חששות ופחד בו.
התקשרות בעקבות איום לפנות למשטרה ולנקוט הליכים פליליים נוגדת את האינטרס הציבורי, שכן אין הליכים פליליים צריכים לשמש נושא להסדרים כספיים ומסחר בין אדם לחברו. איום בנקיטת הליכים פליליים המופנה לקרוביו של החשוד, מהווה לחץ, שיש בו כדי לפסול התחייבותו של הקרוב.
במקרה דנן, מדובר ביצירת חוב ע"י התחייבות שנעשתה בכפייה. האזהרות נעשו שלא בתום לב הדרוש הן לגבי עצם קיום הזכות (שקיומה לא הוכח) והן לגבי אמצעי הגשמתה של הזכות. לפיכך, ביטול ההתחייבות נעשה כדין.
גם מצבים של קושי ארעי וחולף שאליו יכול העשוק להיקלע לפתע יכולים לשמש עילה לטענת העושק.
אין צורך להוכיח, שאילולא העושק לא הייתה נוצרת התקשרות, ולא נדרש, שהעושק יהיה הגורם הבלעדי או המכריע להתקשרות. מבחן הקשר הסיבתי בין העושק לבין ההתקשרות הוא מבחן סובייקטיבי.

ע"א 8/88, שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג (4) 95

העובדות:

הצדדים ערכו הסכם בעל-פה לארגון יריד בב"ש. לפי ההסכם היה על המערערת לקבל, לאחר ניכוי הוצאות הכנת היריד, % 25מהרווח, והמשיבה – את יתרת הרווח. המערערת, שהחזיקה בשטח שעליו נערך היריד, ביצעה את עבודות הכשרת האתר בהוצאה של 50 אלף דולר. פתיחת היריד הייתה רצופה תקלות, וביום השלישי לעריכתו שלח מנהל המערערת מברק למשיבה, ובו הודיעה, כי לפי ההסכם היה עליה לשלם לו את דמי הכשרת האתר לפני פתיחת היריד, ומכיוון שאלה לא שולמו, הוא רואה בכך הפרת ההסכם, ולכן, אם עד השעה 00: 18באותו יום לא ישולם הסכום האמור, הוא יסגור את האתר וימנע המשך קיומו של היריד. בעקבות המברק התנהל משא ומתן קדחתני בין הצדדים, ובסופו הסכימו מנהלי המשיבה לחתום, על הסכם חדש, ובו התחייבו לשלם למערערת סכומים מסוימים. המשיבה לא עמדה בתנאי הסכם זה. 17 ימים לאחר תום היריד שלחה המשיבה מכתב למנהל המערערת וציינה, כי החתימה על ההסכם האמור נעשתה מאונס, רק על-מנת להסיר את איום הסגירה, ולכן אין למשיבה כל עניין משפטי להתחייבות האמורה. המערערת פנתה לבית המשפט המחוזי ותבעה את אכיפתו. ביהמ"ש קמא קבע כי האיום בדבר סגירת היריד היווה כפייה ולפיכך זכאית המשיבה לבטל את ההסכם והתביעה נדחתה. מכאן הערעור.

השאלות המשפטיות:

מהי כפייה כלכלית אסורה אשר מזכה את הנפגע בביטול החוזה?
האם האפשרות העומדת לנפגע לפנות לערכאות משפטיות שוללת קיומה של עילת כפייה?

טענות המערערת:

המשיבה התחייבה לשלם לה את הוצאות הכנת היריד עוד לפני פתיחתו
למנהלי המשיבה הייתה שהות להיוועץ בעו"ד ולפנות לבית המשפט לקבלת צו מניעה בטרם חתמו על ההסכם, אלטרנטיבות אשר סותרות את קיום עילת הכפייה

טענות המשיבה:

השארת פס"ד המחוזי על כנו
פנייה לערכאות משפטיות לא הייתה בגדר אפשרות סבירה וממשית בנסיבות דנן. האולטימאטום ניתן באורח מפתיע לחלוטין, ומשך הזמן שניתן למנהלי המשיבה לשקול את דרכם ולהתייעץ היה קצר ביותר

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה. ההתחייבות נעשתה תוך כפייה ועל כן ביטולה היה כדין.

לפני השופטים: י' מלץ, מ' שמגר, א' גולדברג

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט מלץ):

כפייה כלכלית תחשב אסורה כאשר אדם התקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ

עסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו

במקרה שלפנינו, כשמדובר באיום מפתיע, שהנזק הצפוי במימושו הינו חמור ביותר ובלתי הפיך, וכאשר עיתוי האיום הוא דווקא זה בו יהיה הצד השני חשוף ופגיע ביותר עד כי ייאלץ להיכנע לו, אין בכך משום לחץ כלכלי לגיטימי. המערערת יכלה להשתמש ביתרונות השוק שלה במהלך המשא ומתן להסכם המקורי (שבעל-פה). ניסיונותיה של המערערת לאחר כריתת ההסכם להשיג שיפור בתנאיו לאור הנסיבות בשטח, תוך שימוש בשיטות הגובלות בסחיטה, אינם ניסיונות לגיטימיים.
ככלל, האפשרות לפנות לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפייה. לעניין זה, אין זה משנה אם הצד הנפגע סבור, על סמך ייעוץ משפטי שניתן לו, כי הסיכוי שבית המשפט אכן ייתן את הסעד המבוקש הוא קטן. מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום.
במקרה דנן, פנייה לערכאות משפטיות לא הייתה בידה של המשיבה חלופה סבירה וממשית, נוכח הזמן הקצר ביותר שעמד לרשותה, ולאור התוצאה הקשה שהייתה מתקבלת אילו ימומש איומה של המערערת.

ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, מח (4) 749

העובדות:

איש עסקים חרדי בשם גנז, רווק כבן 50 ובן למשפחה אמידה התקשה במציאת בת זוג והיה להוט למצוא מישהי. הוא חתם על שטר התחייבות ובו התחייב לשלם לכץ דמי שדכנות בסך 100,000$ בתמורה שזה ישדך לו עלמה צעירה למטרת נישואין. כץ שידך לגנז עלמה וזה נשא אותה לאישה. גנז שילם 20,000$ והיה סבור כי יצא ידי חובתו. כץ עמד על תשלום מלוא שכרו עפ"י ההסכם והגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי, וזו התקבלה. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

1. האם למרות חתימתו של גנז על המסמך ניתן לומר כי לא הייתה העדה על גמירת הדעת, וכי לא די בחתימה פורמאלית על הסכם בכדי להפכו למחייב?

2. האם החוזה ניתן לביטול מחמת עושק?

הכרעת בית המשפט: הערעור נדחה.

לפני השופטים: ש' לוין, י' קדמי, י' זמיר

בית המשפט העליון פסק:

חתימה על חוזה יוצרת חזקה בדבר הסכמתו הסובייקטיבית של החותם. במקרה דנן, חתם המערער על ההסכם, ואם רצה להתנער ממנו היה עליו להראות כי על אף שחתם לא גמר בדעתו. אמנם דמי השדכנות שננקבו בהסכם גבוהים מאוד, אך אין בכך כדי להוכיח חוסר רצינות והיעדר גמירת דעת מצד המערער.
בהיעדר ראיה לאובדן כושר ההבנה ויכולת שיקול הדעת – אין ברצונו העז של המערער להשתדך כדי להשמיט את הבסיס מתחת לקיום גמירת הדעת בעניינו של ההסכם שנחתם עם המשיב
צד לחוזה רשאי לבטלו מחמת עושק בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: (א) מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון של הנעשה בזמן כריתת החוזה; (ב) ניצול מצבו של הנעשק על-ידי העושק כדי לגרום לו להתקשר בחוזה; (ג) תנאי חוזה הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. במקרה דנן, לא התקיים התנאי הראשון, שכן לא הוכח כי בזמן כריתת החוזה היה המערער נתון ב"מצוקה" כמשמעה בסעיף 18לחוק החוזים.
במקרה דנן, אין מדובר בחריג המצדיק דיון בטענת חוסר תום-לב. אין המדובר במקרה של עוול המחייב את בית המשפט לנקוט יוזמה כדי להציל גזול מידי עושק, אפילו אם הסכום המוסכם הינו מופרז והשכר הראוי מגיע לערך למחצית השכר המוסכם. אין זה גם מקרה של ניצול חולשה שכלית או גופנית או ניצול של חוסר ניסיון. אין גם לדעת כיצד היה המשיב מתגונן כנגד טענת חוסר תום-לב, שכאמור לא נטענה כנגדו
במקרה דנן, גם לא הוכח חוסר תום-לב מצד המשיב. בין הצדדים לחוזה השדכנות שררו הבנה והסכמה הן בנוגע לנתונים והן בנוגע למטרה. אין כל טענה שהמשיב הטעה את המערער או העלים ממנו עובדות, והמשיב גם מילא את חלקו בחוזה על הצד הטוב ביותר ונתן למערער את שאיוותה נפשו. אין גם נתונים המצדיקים קביעה שמדובר בשכר מוגזם. המשיב טרח תקופה ממושכת.
סעיף 12 אינו יכול לשמש לביהמ"ש קולר להיתלות בו על מנת לבטל חוזה שלפי דין לא ניתן לבטלו, רק מהטעם שבעיניו אחד מתנאיו אינו סביר

דעת מיעוט – השופט י' קדמי:

תכליתו של עקרון תום הלב, בין היתר, לבסס נורמות של הגינות בין מתקשרים בחוזה או בין צדדים למשא ומתן, וכדי לקדם תכלית ראויה זו ולהבטיח קיומם של "כללי משחק" הוגנים בחיי המסחר, הרי שבמקרים מסוימים אין בררה אלא להתערב במערכת היחסים החוזית ולשנות את תוכנו של החוזה כדי למנוע תוצאה מעוותת ובלתי צודקת
במקרה דנן, נהג המשיב כלפי המערער בחוסר הגינות. הוא ניצל את לחצו הנפשי והרגשי הכבד של המערער – בכל הקשור לנישואיו – לעשיית רווח קל ומופרז ביותר. בנסיבות העניין, עלתה התנהגותו של המשיב כדי היעדר תום-לב במשא ומתן לכריתת חוזה
הפיצויים שלהם זכאי המערער יקוזזו מהסכום שאותו חייב הוא לשלם למשיב על-פי ההסכם, כך שבסופו של דבר יחויב המערער למשיב שכר ראוי בלבד
במקרה דנן, אמנם לא נטענה על-ידי המערער במפורש טענה בדבר חוסר תום-לב מצד המשיב במשא ומתן לקראת כריתת הסכם, ועל-כן לכאורה לא זכתה להתייחסות כלשהי מצדו של המשיב. ברם, בפועל, נבחנה "הגינותו" של שיעור השכר שנקבע, על-ידי שני הצדדים, במסגרת הדיון בטענת העושק

ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד ואח', פ"ד מח(5) 705

העובדות:

המערער, בעל מניות ומנהל בחברה, רכש עבור החברה יהלומים מיהלומנים של חברות שונות (המשיבים), בתמורה לצ'קים דחויים של החברה בסכום כולל של מיליון וחצי דולר. המערער נקלע לקשיים כלכליים ועזב את הארץ. בטרם צאתו, הסמיך אדם בשם בוארון לפנות ליהלומנים ולהציע להם הסדר לחובותיו. בוארון פנה לכל אחד מהיהלומנים בנפרד והציע להם הסדר לפיו יקבלו יהלומים ונכסים אחרים שבבעלות המערער, בשווי חלקי בלבד של החוב, ובתמורה יוותרו על יתרת החוב כלפיו, וכי אם לא יחתמו על הודעת הוויתור הם לא יזכו לכל החזר חוב שהוא. במהלך המו"מ לא ידעו המשיבים כל מידע אודות מקום הימצאו בחו"ל של המערער, ואם בכלל יחזור לארץ. המשיבים חתמו, כל אחד בנפרד על הודעות הויתור והחזירו את הצ'קים הדחויים בתמורה לחבילות יהלומים ששוויין קטן משמעותית מחובות המערער. מיד לאחר מכן שלח בא כוחם של המשיבים מכתב למערער, המבטל את הודעות הויתור שנחתמו בטענת כפייה וחוסר תום לב. ביהמ"ש המחוזי קבע כי מכתב הביטול תקף. מכאן הערעור.

השאלות המשפטיות:

האם לחץ כלכלי, כגון איום בהפרת חוזה, הינו בגדר כפייה מכוח סעיף 17 לחוק החוזים?
מהן האיכות והעוצמה הנדרשות מאותה כפייה על מנת להקנות לנפגע את הזכות לבטל את החוזה?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה ברוב דעות, כנגד דעתו החולקת של א' גולדברג. ביטול הודעות הויתור נותר תקף. לפני השופטים: מ' שמגר, א' גולדברג, מ' חשין. בית המשפט העליון פסק:

מ' חשין (דעת רוב):

ככלל, כפייה מעניקה לנפגע זכות ביטול כשנשללת ממנו ברירת אמת והוא נאלץ להתקשר בחוזה עקב כורח מיידי ולחץ. אחד מסוגי הכפייה היא כפייה כלכלית – כפייה הקיימת כאשר מתקשר אדם בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי-מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו. במקרה כזה לא קל למצוא איזון ראוי בין קיום חוזים שנכרתו לבין הצורך לשמור על רצון הפרט בכריתת חוזים, שכן קיים קושי להבחין בין לחץ "לגיטימי" לבין לחץ שאינו כזה. לפיכך יש לתת את הדעת על איכותה ועוצמתה של אותה כפייה.
לא כל לחץ ולא כל כפייה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה, אלא רק כפייה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר נוגדים חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים. פגיעה בכללי ההתנהגות הראויים והמקובלים בשוק החופשי, עשויה במקרים ראויים לתת היתר לצד השני להשתחרר מחוזה שנכרת.
לחץ כלכלי "בלתי ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפייה-מקנה-זכות, אך הוא אינו תנאי מספיק. תנאי נוסף הוא שהלחץ יהיה בעל עוצמה רבה. אך ורק לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי והפוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר, ייחשבו כפגמי רצון. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים יחד, ניתן יהיה להכיר בקיומה של כפייה.
המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם הייתה לצד הנפגע חלופה מעשית סבירה שלא להיכנע לאותו לחץ. כך למשל, באפשרות לפנות לערכאות משפטיות או בקבלת ייעוץ משפטי יש, כדי להחליש טיעון של כפייה ובנסיבות מסוימות אף כדי לשלול קיומה של עילת כפייה.
במקרה דנן, הפעיל המערער לחץ כלכלי בלתי ראוי – לחץ שגבל בסחיטה ממש, בעוצמה המגיעה כדי כפייה. לא עמדה למשיבים חלופה סבירה ומעשית לקבלת "הצעתו".

מ' שמגר:

הכפייה היא פגם ברצונו של המתקשר. על מנת שתיווצר עילת כפייה, חייבת להתקיים פגיעה חריפה בחופש הרצון החוזי. פגם ברצון נבחן תוך התייחסות לצד הקונקרטי לחוזה, אשר עליו הופעל הלחץ. ככל שמדובר על צד בעל עוצמה יחסית רבה יותר, נחלש היסוד לטענת הכפייה.
במקרה דנן, ספק אם נתקיימה כפייה. אין לקבוע כי נחסמו בפני היהלומנים כל הדרכים. היה באפשרותם לפנות למשטרה או לנקוט בהליכים משפטיים, אך לאחר שקילת כל החלופות בחרו לקבל דווקא את הצעתו של המערער. עם זאת, תוצאת ביטול הודעות הויתור הינה צודקת, אם כי לא מטעמי כפייה, אלא משום שמחילת החיוב של המערער למשיבים נוגדת את תקנת הציבור.

השופט גולדברג (דעת מיעוט):

נכונות המשיבים לוותר על יתרת החוב נבעה משיקולי תועלת וכדאיות מובהקים, שבמרכזם עמדה הנחתם כי יוכלו, לאחר שהיהלומים יגיעו לידיהם, להשתחרר מההסכם שנכרת בהודעות הוויתור, בעילת כפייה. המשיבים, בוויתורם על יתרת החוב, לא ניסו למנוע את הרעת מצבם. להיפך- הם קיוו בדרך זאת להיטיב את מצבם. תקוותם שנכזבה מהווה לכל היותר "טעות בכדאיות העסקה"

ע"א 6234/00, ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נז(6) 769, 774-776, 787-792.

ע"א 2454/98, לינדאור נ' רינגל, פ"ד נו(1) 225

ע"א 2686/99, אייזמן נ' קדמת עדן, פ"ד נה(5) 365

בג"צ 254/73, צרי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח (1) 372.

2. (אי) אכיפה: בג"צ 254/73 צרי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח(1) 372, פסקאות 1-3, 9-13 (השופט זוסמן); פסקאות 5-6 (השופט כהן).

ביה"ד לעבודה אוכף החזרת עובד לעבודה כאשר פוטר שלא כדין, בהנמקה של התאמת סעיף 3(2) לשינוי העיתים, שכן היום אין עבדות ואין שוליה ואדון.

ע"א 846/75, עוניסון חברה לבניין נ' דויטש ואח', פ"ד ל (2) 398

העובדות:

המערער חתם על חוזים למכר דירות בכפר סבא עם המשיבים, ונקבעו מועדים שונים למסירת הדירות לרוכשיהן. בפועל לא הושלמו הדירות ולא נמסרו לבעליהן במועדים הקבועים ואף העבודה בבנין הופסקה. לפנייתם של אלה למערער, נדרשו לשלם סכומים נוספים על המחירים המוסכמים עבור התייקרות הבניה, וזאת בניגוד לחוזים. המחוזי קיבל את תביעת המשיבים למינוי כונס נכסים, עליו הוטל לדאוג להשלמת הבניה ולמסירת הדירות בבניין לרוכשים בהתאם לתנאי התקשרויותיהם, כנגד מילוי כל חובותיהם החוזיות. מכאן הערעור.

שאלות משפטיות:

מה כולל המונח "אכיפה" כפי הגדרתו בחוק התרופות?
מהם התנאים למתן צו ביצוע בעין של חוזה בניה?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה. מינוי כונס הנכסים לשם השלמת הבניה בענין דנן היה במקומו ואין להתערב בו. לפני השופטים: ברנזון, ויתקון, בייסקי.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברנזון):

עפ"י סעיף 1 לחוק התרופות המונח "אכיפה" כולל לא רק צו לסילוק חיוב כספי, צו עשה או צו לא-תעשה, אלא גם "צו לתיקון תוצאות ההפרה ולסילוקן". סעד זה פותח אפשרויות רבות להשלמת ולהרחבת הצורות הרגילות של צווי ביצוע בעין.
סעד האכיפה הינו הסעד הראשוני והעיקרי בכל מקרה של הפרת חוזה, והוא יינתן אלא אם כן מתקיימים אחד מארבעת הסייגים הקבועים בסעיף 3 לחוק התרופות.
ניתן להשתית תובענה למינוי כונס נכסים כאמצעי ראשי למימוש זכויות בנכס. המשיבים מבקשים לממש את זכויותיהם בדירות שרכשו, ובלי מינוי אדם מטעם בית-המשפט, אשר ישלים את בנייתן, אינם יכולים ליהנות מהן. אין מניעה שבנסיבות המקרה הנוכחי תורחב תחולה גם על מינוי כונס נכסים אשר ימשיך בביצוע חוזה בניה במקומו של קבלן.
המשיבים אמנם לא ביקשו במפורש ביצוע-בעין של החוזים שלהם עם המערערים, והסתפקו בבקשת מינוי כונס נכסים לשם השלמת הבניה. אולם, ניתן לומר כי הדבר הראשון כלול בבקשה השנייה ומשתמע ממנה.
התנאים למתן צו ביצוע בעין של חוזה בניה הם כדלקמן: העבודה מפורטת; פיצויים לא יפצו את התובע במידה מספקת; הנתבע מחזיק בקרקע שעליה צריכה להתבצע העבודה. בפועל, נתקיימו התנאים הדרושים לאכיפת החוזים, וכחלק מהאכיפה "לתיקון תוצאות ההפרה או לסילוקן" דרוש מינוי כונס נכסים ומינוי זה היה במקומו.

ד"נ 20/81 ורטהיימר נ' הררי, פ"ד לה(3) 253

העובדות:

המשיב התחייב בזיכרון דברים למכור דירה למערער. לפני שנחתם חוזה בין הצדדים, התחייב המשיב בחוזה למכור את אותה דירה לצד שלישי בשם בנימיני. בשעת החתימה על חוזה זה, לא ידע בנימיני דבר על זיכרון הדברים שנערך בין המשיב למערער. בשלב מסוים נודע לו על העניין. עד לאותו מועד הספיק בנימיני לשלם קרוב למחצית מחיר הדירה, ומשנודע לו על זיכרון הדברים שילם למשיב את יתרת התשלום. המערער פתח בהליכים לאכיפת זיכרון הדברים ובמסגרת אותם הליכים ניתן צו מניעה האוסר על המוכר לבצע פעולות בדירה. המחוזי קבע כי זיכרון הדברים אינו תקף משום שאינו עומד בדרישות הכתב של סעיף 8 לחוק המקרקעין. בערעור לעליון נפסק בדעת רוב שזיכרון הדברים אמנם הינו חוזה מחייב, אולם אין לאוכפו משום שמתן צו אכיםה לטובת הקונה הראשון (המשיב) יגרום אי צדק לקונה השני (בנימיני). מכאן הדיון הנוסף.

שאלה משפטית:

מהו היחס בין סעיף 9 לחוק המקרקעין לבין סעיף 3(4) לחוק התרופות? האם העדיפות המוקנית לקונה הראשון מכוח סעיף 9 שוללת מביהמ"ש להשתמש בסעיף 3(4) ולתת משקל לשיקולי הצדק של הקונה השני?

הכרעת ביהמ"ש: העתירה התקבלה. המשיב ובנימיני מחויבים להעביר הדירה לידי ורטהיימר.

לפני השופטים: ח' כהן, י' כהן, מ' בן פורת, א' ברק, מ' בייסקי.

בית המשפט העליון פסק מפי השופט ברק):

לאור סעיף 9 לחוק המקרקעין, בעסקאות נוגדות, זכות העסקה הראשונה על העליונה, אלא אם כן העסקה השנייה בוצעה בתמורה ובתום-לב, ונתלווה אליה רישום.
עדיפות זכותו של הראשון בזמן אין בה כדי להביא לביטול זכותו של המאוחר בזמן. אין כל סיבה למנוע מהקונה השני זכות לפיצויים כלפי המוכר בגין הנזק, שנגרם לו בשל עדיפות זכותו של הקונה הראשון
המחוקק עצמו איזן בין האינטרסים של הקונה הראשון לאכיפה לבין האינטרסים של הקונה השני לאכיפה. באיזון זה נתן המחוקק משקל לתום-לבו של הקונה השני ולתמורה שנתן, אך חרף כל אלה, העדיף את זכותו של הקונה הראשון לאכיפה על-פני הנזק, העשוי להיגרם לקונה השני, שתמורתו נכשלה.
סעיף 3(4) לחוק התרופות חל לעניין אכיפת זכותו של הקונה הראשון כלפי המוכר, ובמסגרת זו ניתן יהא להתחשב בשיקולי הצדק של הצדדים לחוזה. יחד עם זאת, לא ניתן להתחשב בשיקולי הצדק של הקונה השני, שכן התחשבות כזו תעמוד בסתירה לתוצאה המתבקשת מהפעלת ההוראה המהותית הקבועה בסעיף 9 לחוק המקרקעין, ובשל השאיפה להרמוניה חקיקתית, התחשבות כאמור תרוקן הוראה זו מתוכן. מכאן שזכות הקונה הראשון לאכיפת זכותו כלפי המוכר קיימת, אף אם שיקולי צדק תומכים בזכותו של הקונה השני.

השופט ח' כהן (דעת מיעוט):

התחייבות "לעשות עסקה במקרקעין" היא חוזה כמשמעותו בחוק התרופות, וכל עוד ההתחייבות לא הפכה ל"עסקה" על-ידי רישום בפנקס המקרקעין, יחולו עליה כל הוראות החוק על חוזים ועל אכיפתם.
הדיבור "בנסיבות העניין" שבסעיף 3(4) לחוק התרופות כולל גם נסיבות, שנוצרו לאחר עשיית ההתחייבות, וגם נסיבות, הנוגעות לזכויות צד שלישי או הנובעות מהן. לפיכך, זכותו העדיפה של בעל העסקה הראשונה מכוח סעיף 9 לחוק המקרקעין איננה מבטיחה לו את אכיפתה, אם אין היא עומדת במבחן הצדק שבסעיף 3(4) לחוק התרופות.

ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862, פסקאות 1, 4, 6-9.

תקציר 1

המקרה: 2 בני זוג שעמדו בפני גירושין חתמו על הסכם מזונות שיהיה בתוקף עד לגירושים, אחד מסעיפי הסכם זה היה שההסכם לא יובא בפני בית המשפט וכי לא יהיה לו תוקף משפטי.

האם יש כאן חוזה או רק "הסכם ג'נטלמני" בלבד?

חוזה– 1.יש כאן נטילת התחייבות ברורה ע"י הבעל- אם אין החוזה ההתחייבות מרוקנת מתוכן, נעדיף פרשנות שלא תרוקן אץ ההתחייבות התוכן.

2. יש שימוש במילה " חוזה" רמז לכך שהצדדים התכוונו למסמך משפטי.

3. הניסוח של המסמך הוא כמסמך משפטי , נוסח ע"י עו"ד והשימוש הוא במילים "משפטיות".

הסכם ג'נטלמני – המסמך טוען " החוזה יהיה חסר תוקף משפטי ויהווה קניינו בלבד של הבעל ביום מתן הגט" וגם " מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה כולו ו/או מקצתו ומסכימים כי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית משפט".

ניתן לפרש התבטאויות אלו כ "חוזה עד לגט" אולם זהו פרוש דחוק.

שיקולי מדיניות- במקרים של אפשרות פרשנית נעדיף את האפשרות המקיימת את התחייבות שנטל על עצמו הצד לחוזה.

בניגוד למצבים "רגילים " בהם נעדיף לראות הסכמים בין בני זוג כהסכם ג'נטלמני שאין לו תוקף משפטי במקרים של בני זוג העומדים בפני גירושין וההסכם מנוסח בשפה משפטית לצורך הסדרת זכויות משפטיות – נראה אותו כחוזה.

תקציר 2

תקציר ד"ר יוסי לוין נגד .1אילנה לוין .2עו"ד אלינור ליבוביץ (ע"י נתן הלפמן)

לפני א' ברק, י' זמיר, ט' שטרסברג-כהן

העובדות:

יוסי ואילנה החליטו להתגרש. הם ערכו חוזה גירושין אצל עורכת דין.

סעיף 11 של החוזה אמר:

"עד מתן הגט ימשיך הבעל לשאת בכל הוצאות החזקת הבית והמזונות בהתאם לחוזה שיערך בין הבעל והאישה ויופקד בידי עו"ד ליבוביץ אלינור מייצגת את שני בני הזוג ואשר יוחזר לבעל ביום קבלת הגט. החוזה יהיה חסר תוקף משפטי ויהווה קניינו בלבד של הבעל ביום מתן הגט. הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה כולו ו/או מקצתו ומסכימים כי לא ישתמשו בו לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לבית משפט".

בפועל אילנה טענה שיוסי לא עמד בהתחייבות לגביי התקופה של לפני מתן הגט. בית המשפט קיבל את הטענה ויוסי מערער על כך.

יוסי טוען כי על פי סעיף 11, והואיל והגט ניתן, אין לחשוף את חוזה המזונות.

פס"ד השופט זמיר:

בית-משפט נדרש לשאלה:ו האם טעה בית המשפט קמא כאשר ציווה לחשוף את חוזה המזונות לצורך חישוב המזונות שהמערער חייב למשיבה?

הנאמר בסעיף 11 הוא למעשה סתירה פנימית. שמצד אחד מדובר בחוזה מחייב אך בתוכו נאמר כי יהיה חסר תוקף משפטי. לכן יש להכריע האם לחוזה יש או אין תוקף משפטי.

הגורם הקובע הוא כוונת הצדדים וגמירת הדעת ליצור חיובים משפטיים המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפט. ללא גמירת דעת זו ההסכם הינו ג'נטלמני בלבד.

כוונת הצדדים עשויה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים.

זמיר נותן דוגמה של חוזה מושלם עם כותרת "זכרון דברים" או "מסמך הבנה". "האם בשל כותרת כזו יהפוך החוזה עורו?"

אם כך לגבי הכותרת של מסמך, כך גם, באופן עקרוני, לגבי הוראה במסמך.

כאשר קיימת סתירה אשר עשויה להפוך את החוזה ל"לא חוזה" יש צורך שבית המשפט יקבע.

בית המשפט קובע כי החוזה תקף מהנימוקים:

א. במקרה שלנו, החוזה מנוסח בקפידה וע"י עו"ד שייצגה את שני הצדדים, כך שנראה כי הייתה גמירת דעת להתחייב לחוזה.

הואיל וכך, יש מקום להציגו שאם לא כן, זה היה מרוקן מכל תוקף את ההתחייבות שנקבעה בו.

ב. בסעיף 11 מוזכר "חוזה".

ג. החוזה מנוסח כחוזה משפטי לכל דבר.

ד. שני הצדדים מביאים טענות דחוקות, אילנה טוענת שההגבלה על החשיפה איננה תקפה כשהמטרה היא אכיפת החוזה. יוסי לא מצליח להסביר מדוע חוזה אינו חוזה. מבין הטיעונים מעדיף זמיר אלה של אילנה.

השופטים ברק ושטרסברג-כהן מסכימים.

תקציר 3

תמצית התקציר:פירוש חוזה.

הצגת חוזה בבימ"ש כאשר החוזה קבע שאין להציגו בביהמ"ש

גוף התקציר:(מחוזי ת"א – ה"פ 68/93 – הערעור נדחה).

א. המערער והמשיבה היו נשואים והחליטו להתגרש. הם ערכו חוזה בו הסדירו, בין היתר, את עניין המזונות שישולמו ע"י המערער לאחר מתן הגט. סעיף 11 לחוזה הגירושין קבע לאמור "עד מתן הגט ימשיך הבעל לשאת בכל הוצאות… הבית והמזונות בהתאם לחוזה שייערך… ויופקד בידי עו"ד ליבוביץ אלינור (המשיבה השניה)… החוזה יהיה חסר תוקף משפטי… הצדדים מתחייבים שלא להשתמש בחוזה זה… לכל מטרה שהיא לרבות הצגתו לביהמ"ש". כמוסכם נערך חוזה המזונות והופקד בידיה הנאמנות של עו"ד ליבוביץ. ההליכים נתמשכו ובסופו של דבר התגרשו הצדדים קרוב לשנתיים לאחר שנערך חוזה הגירושין. מאז הגירושין משתלמים דמי המזונות כסדרם, והמחלוקת סובבת על תשלום המזונות עד מתן הגט לפי חוזה המזונות. המשיבה פנתה לפני מתן הגט לביהמ"ש המחוזי, וביקשה לצוות על עו"ד ליבוביץ למסור לה את חוזה המזונות "לצורך אכיפת ביצועו". ביהמ"ש נענה לבקשה ותוך ציות לצו נמסר חוזה המזונות ליו"ר ההוצל"פ. המערער טוען כי טעה ביהמ"ש המחוזי כשהתעלם מן ההסכם המפורש שבין הצדדים, שחוזה המזונות חסר תוקף משפטי ואין להציגו בביהמ"ש. ב"כ המשיבה טוען כי אך עד מתן הגט יש לחוזה תוקף משפטי, ואף אם נאסר על הצדדים להשתמש בחוזה זה לצרכים אחרים, עדיין ניתן להשתמש בו לצורך אכיפת ההתחייבות שבחוזה המזונות עצמו. הערעור נדחה.

ב. שתי שאלות עולות בענייננו: השאלה הראשונה היא אם חוזה המזונות הינו מסמך חסר תוקף משפטי או שהוא חוזה בעל תוקף משפטי? אם הוא חוזה בעל תוקף משפטי, האם רשאית המשיבה להציגו בביהמ"ש כבסיס לתביעת מזונות. על שתי שאלות אלה יש לתת תשובה חיובית.

ג. התשובה לשאלה אם חוזה המזונות הוא חוזה שיש לו תוקף משפטי או שהוא הסכם ג'נטלמני שאין לו תוקף משפטי, תלוייה בראש ובראשונה בכוונת הצדדים למסמך. אם הצדדים גמרו בדעתם ליצור חיובים משפטיים המעניקים זכויות ומטילים חובות בתחום המשפט, הרי זה חוזה, ודיני החוזים חלים עליו. כוונת הצדדים עשוייה לגבור אפילו על התבטאות הצדדים בחוזה עצמו. בענייננו, ראוי לראות בחוזה המזונות הסכם בעל תוקף משפטי, ולא הסכם ג'נטלמני. מסקנה זו מתבססת על לשון החוזה ככל שניתן ללמוד ממנה על כוונת הצדדים ועל שיקולים של מדיניות שיפוטית.

ד. המסקנה שחוזה המזונות הוא חוזה בעל תוקף משפטי עדיין אינה נותנת תשובה לשאלה אם ניתן להציג אותו בביהמ"ש, שהרי יש בו סעיף האוסר זאת. כנגד הטענה שאין להציג את החוזה ניתן להציע תשובה משולשת: ראשית, ניתן לומר כי סעיף 11, לפי פירושו הנכון, אינו מונע את ההצגה של חוזה המזונות בביהמ"ש לצורך ביסוס התביעה למזונות עצמם; שנית, ניתן לומר כי סעיף 11 סותר את תקנת הציבור ולפיכך הוא בטל; ושלישית, ניתן לומר כי אפילו אם סעיף 11 שריר וקיים, אין מקום לאכוף אותו באופן שימנע הצגת חוזה המזונות בביהמ"ש.

(בפני השופטים: המשנה לנשיא ברק, זמיר, גב' שטרסברג-כהן. החלטה – השופט זמיר. עו"ד בני דון יחיא למערער, עו"ד יעקב חצרוני למשיבה. 24.5.94).

ד"נ 44/75, ביטון נ' פרץ, פ"ד ל (3) 581.

רע"א 8741/01 MICRO BALANCED PRODUCTS נ' חלאבין, תק-על 2003(1) 1142.

ד"נ 20/82, אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס, פ"ד מב (1) עמ' 221

העובדות:

בחוזה שנכרת בין הצדדים התחייבה המשיבה, חברה גרמנית, לספק לעותרת, חברה ישראלית, כ-7000 טון ברזל, במחיר 620 מארקים גרמניים לטון. עקב מלחמת יום הכיפורים חלו עיכובים באספקת הברזל. לבסוף נשלחה מרבית הסחורה לעותרת אך היתרה, שאוחסנה בהמבורג על-מנת לשלחה לעותרת, נמכרה על-ידי המשיבה לצד שלישי במחיר גבוה בהרבה, תוך ניצול עלייה פתאומית במחיר הברזל. לאחר מכן, חזר שוב מחיר הברזל למימדיו הקודמים. העותרת תבעה מהמשיבה במחוזי, את רווחי התמורה שלהם זכתה עקב מכירת הציוד לצד שלישי על יסוד הפרת ההסכם ולחלופין על יסוד עשיית עושר ולא במשפט, וזכתה בתביעתה. המשיבה הגישה ערעור וזה נתקבל, ונפסק כי ההלכה היא, שדיני עשיית עושר ולא במשפט חלים רק במקום שאין חוזה בין הצדדים, בעוד שבמקרה דנן העותרת לא ביטלה את החוזה כדין ולפיכך אין מקום לתחולתם של דינים אלו. בקשת העותרת לקיים דיון נוסף נתקבלה.

שאלה משפטית:

האם דיני עשיית עושר ולא במשפט חלים במקרה שקיים חוזה תקף בין הצדדים?
בהנחה שדיני ע"ע ולא במשפט חלים, האם זכאי הצד המקיים חוזה לקבל מהמפר את טובת ההנאה שצמחה לו עקב ההפרה, וזאת על אף שהצד המקיים לא ניזוק והחוזה עומד בעינו?

הכרעת ביהמ"ש: העתירה התקבלה. יש להשיב לעותרת את רווחי התמורה ממכירה לצד השלישי.

לפני השופטים: מ' בן-פורת, א' ברק, ש' לוין, ד' לוין, ג' בך. בית המשפט העליון פסק:

השופט ברק (דעת רוב):

תחולת דיני ע"ע ולא במשפט במקום שקיים חוזה תקף בין הצדדים:

בחיקוקים השונים שולבו הוראות שעל פי מהותם דנות בע"ע ולא במשפט (כגון: סעיף 21 לחוק החוזים, סעיף 9 לחוק התרופות). מעצם העובדה שחוקים שונים, העוסקים בחוזה, כללו הוראות באשר להשבת כספים ששולמו עפ"י חוזה ("התמורה העצמית"), אין להסיק כי חוקים אלה שוללים בדרך של הסדר שלישי כל השבה של טובת הנאה שהצד המפר הפיק מהפרתו.
סעיף 6(א) לחוק ע"ע ולא במשפט, הקובע כי "הורות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון ואין הסכם אחר בין הצדדים", אינו רלוונטי בענייננו. חוקי החוזים קובעים אומנם השבה של "התמורה העצמית", אך ה"עניין הנדון" אינו עוסק כלל בהשבתם של הרווחים מ"התמורה הנגדית".
דיני החיובים (חוזים, נזיקין, ע"ע ולא במשפט) מגנים לא רק על אינטרס ההסתמכות ואינטרס הצפייה (קיום), אלא גם על אינטרסים נוספים ובהם האינטרס בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. אינטרס זה מוגן, לעתים, על-ידי תרופות האכיפה והפיצויים החוזיות ותרופות הפיצויים הנזיקיות, אולם בעיקר מגנים עליו דיני ע"ע ולא במשפט.
מהאמור לעיל עולה כי אין מניעה עקרונית לתחולתם של דיני ע"ע ולא במשפט במקום שקיים בין הצדדים חוזה שהופר, וזאת בין אם החוזה ממשיך לעמוד בתוקפו ובין שבוטל כדין בעקבות הפרתו. לכלל זה יש תנאי, לפיו הכרה בזכויות מכוח דיני ע"ע ולא במשפט לא תביא בעצמה להתעשרות שלא כדין של הנפגע.

דיני ע"ע ולא במשפט – הצד הנפגע זכאי לקבלת טובת הנאה שצמחה למפר:

מכוח דיני ע"ע ולא במשפט, קמה לנפגע הזכות לקבלת טובת ה הנאה שצמחה למפר כתוצאה מהפרת החוזה. זכות זו מוגבלת למצב שבו החוזה תקף. יש קשיים מספר לגבי גיבוש זכות זו, מקום שהחוזה שבין הצדדים בא לסיומו תוך ביטול בעקבות הפרתו. יש להשאיר סוגיה זו בצריך עיון
במקרה דנן, העותרת זכאית להשבת טובת ההנאה. העותרת אינה מתעשרת שלא כדין. היא אינה זוכה בסעד כפול, שכן היא אינה דורשת את רווחי התמורה העצמית בנוסף לרווחי התמורה הנגדית. היא אינה דורשת את ביטול החוזה או אכיפתו, והיא אינה זכאית לפיצויים שכן לא נגרם לה נזק. זכייתה היחידה היא בהשבת רווחי התמורה הנגדית, שבהן זכתה המשיבה שלא כדין.

השופטים ד' לוין ומ' בן פורת (דעת מיעוט):

דיני חוזים, לרבות אותם עקרונות בדבר מניעת עשיית עושר ולא במשפט הכלולים בגדרם, יחולו על הכרעה בסכסוך לגבי היחסים הנובעים מחוזה. אין לעשות בנדון שימוש באותם עקרונות ע"ע ולא במשפט, שאינם משולבים בדיני החוזים. הדבר עולה גם מסעיף 6(א) לחוק ע"ע ולא במשפט. כאשר קיים חוזה שלא קוים – קיימת תחולה בלעדית לדיני החוזים.

ע"א 355/80, אניסימוב נ' מלון טירת בת שבע

העובדות:בחוזה שנערך בין חברה קבלנית למשיבה, בעלת מלון, התחייבה החברה לבנות על גג המלון 2 קומות נוספות.בשלב מסוים נטשה את אתר הבנייה והפסיקה העבודה על דעת עצמה(בין היתר בשל העובדה שהמשיבה לא הסכימה לשערך לה את התשלום עבור העבודה שעלה בתק' זו שהתארכה העבודה מעל למצופה).מבלי רשות מהמשיבה.המחוזי פסק שזאת הפרה יסודית של החוזה בין הצדדים וחייבה בפיצויים למשיבה בגין הפסד הרווח שנגרם לה בתק' הבנייה בשל הפרעות הבנייה.המחוזי קבע שלמרות שלא הוכיחה את שיעורי הנזק עקב ההפרה , לא תשלל זכותה לפיצויים.כמו כן פסק למשיבה פיצויים בראשי נזק נוספים.מכאן ערעור החברה הקבלנית:

שאלות משפטיות: 1.מה חייב הנפגע להוכיח בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה?

2.מהי מידת ההוכחה הנדרשת מהנפגע?

העליון פסק: הערעור התקבל חלקית.אין פסיקת פיצויים בשל הפסד רווח בזמן הבנייה.

ח' כהן: די בכך שהנפגע הוכיח כי נגרם לו נזק הניתן לקביעה בכסף.ולו באומדן בלבד, על מנת שיעמוד בנטל הראייה המוטל עליו לעניין הזכאות לפיצויים ע"פ סעיף 10 לתרופות.דרישת ההוכחה בסעיף היא לנזק נשנגרם עקב ההפרה, ועובדת צפייתו מראש.אך, שיעור הפיצויים עבור הנזק הם עניין לאומדן השופט.

לביטול דרגת המלון אין כלום עם הבנייה- לא תפוצה.

על התייקרות הבנייה-פוצתה המשיבה

פגמים בבנייה- נפסקו פיצויים למשיבה.

בשל ההפרה היסודית – הפסקת העבודה נפסקו פיצויים למשיבה

א' ברק: הזכות לפיצויים מסעיף 10 מתגבשת ב-2 שלבים: י' כהן מסכים איתו

א.השלב הראשון: קביעת היקף ומידת הנזק:שאלת תיחום הנזק.איתור הנזקים שנגרמו ע"י ההפרה(מבחן הסיבתיות). ואיתור הנזקים הצפויים, בגינם נטיל אחריות(מבחן הצפיות).

ב.השלב השני:קביעת שיעור הפיצויים:שאלת שומה וכימות, תרגום הנזק לסכומי כסף שיש בהם לפצות הנפגע.

המבחן לקביעת שיעור הפיצוי: בסעיף 10 מבחן לאיתור הנזק, אך אין קביעת מבחן לקבוע שיעור הפיצוי. בדר"כ המבחן הוא איזה סכום יעמיד הנפגע מבחינת הנזק שנגרם לו, באותו מצב בו היה נתון קויים החוזה , ולולא התרחשה ההפרה.דהיינו , שיעור הפיצויי ייקבע ע"פ עקרון השבת המצב לקדמותו.

מידת הוודאות הנדרשת מהנפגע להוכחת הנזק והפיצוי: במקרים לאור אופי וטבע הנזק, ניתן להביא נתונים מדוייקים לשעור הנזק והפיצויים , והנפגע לא עומד בנטל-לא ייפסקו לו פיצויים.אך במקרים בהם קשה להוכיח בדייקנות ובודאות מידת נזק ושיעור הפיצויים, לא יכשיל זאת את תביעת הנפגע ויספיק שיוכיח נזקו והפיצויים במידת וודאות סבירה.

השיקולים המצדיקים אימוץ מבחן הוודאות הסבירה:

שהנפגע הוכיח נזקו ושיעור הפיצוי ברמת וודאות סבירה, אין זה צודק שביהמ"ש יתעלם מההוכחות שלפניו, ויפסוק ע"פ אומדנו.
מבחן הוודאות הסבירה נותן ביטוי לשוני הקיים בין סעיף 10 לחוק התרופות לבין סעיף 13 לחוק התרופות.ע"פ סעיף 13 אם ההפרה גורמת לנזק שאינו ממוני, רשאי ביהמ"ש לפסוק פיצויים כנראה לו בנסיבות העניין.אך בסעיף 10 אין להסתפק בהוכחת נזק. כמו כן, ביהמ"ש אינו רשאי לפסוק בכל מקרה פיצויים ובשיעור שייראה לו בנסיבות העניין.
מבחן הוודאות הסבירה מאפשר יצירת איזון בין אינטרס הנפגע לקבל פיצוי בגין נזקו גם אם התקשה בהוכחתו לבין אינטרסיו של המפר שלא ייחשף לתביעת פיצויים ללא בסיס ראייתי.

במקרה זה, המשיבה לא הביאה ראייה להוכחת הפסד רווח בשל הפרעות הבנייה, אין מקום לפסוק פיצויים בראש נזק זה.
ע"א 3912/90 Eximinתאגיד בלגי נ' טקסטיל בע"מ, פ"ד מז(4) 64

העובדות:

המערערת, חברה בלגית, ביקשה לרכוש מהמשיבה, חברה ישראלית, כמות של מגפי ג'ינס עבור לקוחה של המערערת בארה"ב. המערערת שלחה ללקוח שישה דגמים והוא אישר מתוכם דגם אחד, תוך הכנסת שני שינויים בו. המשיבה ייצרה את כל הכמות עפ"י ההזמנה, שלחה את הסחורה לארה"ב וקיבלה את מלוא המחיר באשראי דוקומנטארי. כשהגיעה הסחורה לארה"ב התברר כי יש בדגם משום הפרת סימן מסחר רשום השייך לחברתLevi's , ולכן עוכב המשלוח במכס. המערערת תבעה השבת מחיר הסחורה בטענה של כישלון העסקה באשמת המשיבה. עפ"י הצעת ביהמ"ש הוקטן הנזק ע"י שינויים במגפיים ורכישתם במחיר מוקטן. התביעה הצטמצמה להפרש המחיר שהוא שיעור ההפסד של המערערת. ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה, בקובעו כי האחריות להתעלמות מהפרת הסימן הרשום מוטלת על המערערת. מכאן הערעור.

שאלה משפטית:

על מי מהצדדים חלה האחריות לנזק שנגרם עקב סיכול החוזה? האם ניתן לחלק את האחריות?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נתקבל בחלקו. כל צד יישא, שווה בשווה, ב-50% מהנזק.

לפני השופטים: מ' שמגר, א' גולדברג, י' מלץ. בית המשפט העליון פסק (מפי השופט שמגר):

חובתו של המוכר להעביר בעלות נקייה כוללת גם חובה להעביר בעלות נקייה מזכויות דוגמת זכות לסימן מסחר המוקנית לאדם שלישי. המוכר יהיה אחראי רק בגין זכות שידע או לא יכול היה שלא לדעת עליה.
במקרה דנן, גם המערערת וגם המשיבה ידעו שהסחורה מיועדת להישלח לארה"ב. שתיהן לא יכלו שלא לדעת כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום, שכן מדובר בסימן מסחר רשום של חברה גדולה המשווקת ברחבי העולם כולו מוצרים דומים לאלה שבהם עוסקים המערערת והמשיבה.
במקרה דנן, הלקוח צריך היה לדעת על קיום סימן המסחר הרשום, או לפחות היה עליו לחשוש לקיומו, חשש שהיה בו כדי לחייבו לבדוק את העניין בטרם יאשר את אחד הדגמים שהוצעו לו. ניתן אפוא לייחס לקונה קבלה ולו חלקית של הסיכון שהסחורה איננה עומדת בדרישות מסוימות לפי החוק האמריקני. בקשת הלקוח להכניס שינויים בדגם שבחר מלמדת, לאור תוכנה, על היכרותו עם חוקי המדינה שבה הוא יושב. מרגע שעשה כן מותר היה למשיבה להניח כי לכאורה אין בעיה כלשהי לגבי הסחורה, אך אין ספק שגם בלב המשיבה צריך היה להתעורר חשש לגבי קיום סימן מסחר רשום. היה עליה, לפחות, לברר חשש זה
על היבואן והיצואן חלה חובה הדדית ליידע את הצד השני על בעייתיות שעשויה להתעורר בביצוע החוזה, גם כאשר חל על אחד הצדדים סייג לאחריות. חובות אלו מתחייבות מעצם קיומו של קשר, שתכליתו שיתוף פעולה בין קונה למוכר לשם הצלחת הקשר העסקי ביניהם
החובה לנהוג בתום-לב יכולה ללבוש גם צורה של חובת גילוי עובדות חשובות על-ידי צד לחוזה בתקופה החוזית. שאלת קיומה של חובה כזו וכן גבולותיה שונים ממקרה למקרה. חובת הגילוי בתקופה החוזית ממשיכה להתקיים כל אימת שחובת הגילוי לא קוימה על-ידי צד בשלב הטרום חוזי, וחיוניות הגילוי ממשיכה להתקיים גם בשלב החוזי, ומידת החיוניות היא כזו שמי שאינו מקיים אותה כמוהו כמי שנהג שלא בהגינות ושלא בדרך מקובלת ובתום-לב.
לעקרון תום הלב שני היבטים: מצד אחד, מדובר בדרישה מצטברת, המציבה חיוב נוסף לחיובים המפורשים על-פי החוזה, הוא החיוב לנהוג בתום-לב. מצד שני, זו גם הוראה ממתנת, המתירה במקרה המתאים סטייה מהדרישה לביצוע מושלם של החוזה.
במקרה דנן, התנהגות כל אחד מהצדדים עולה כדי חוסר תום-לב בביצוע החוזה עפ"י סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי). הם לא טרחו לשתף פעולה בינם לבין עצמם. כל אחד מהם, צפה את הנזק אך לא טרח להבהיר לאחר את סכנת קיומו ולא טרח לגלותו לאחר ולמנוע את הנזק, למרות יכולתו הברורה לעשות כן.
במקרה דנן, כיוון שכל אחד מהצדדים נעדר תום-לב, הרי מדובר בהפרות הדדיות של החוזה. ההפרה של כל אחד תרמה בסופו של דבר להפרה שביצע הצד שכנגד ושהביאה לנזק. ניתן גם לראותה כהפרה שתרמה ישירות לנזק.
מאחר שהמפר אחראי לנזק שנגרם כתוצאה מפעולתו, הרי מקום ששניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד ישא בחלקו בנזק. חלוקה כזאת מתיישבת גם עם הדרישה להקטנת הנזק, אלא שכאן מדובר ב"הקטנת הנזק" בשלבים קודמים להפרה או בשלב ההפרה עצמו, וזאת באמצעות שימוש בסעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה).
נקודת המוצא המקובלת היא, שאחריות חוזית היא אחריות מוחלטת, במובן זה שהיא קמה בדרך כלל במלוא היקפה בלא תלות באופי ההפרה, בהלך מחשבתו של המפר או בנסיבות אחרות. עם זאת, אין פירושו של דבר כי לא ניתן להתחשב בחוסר תום-לבם של שני הצדדים לחוזה. מה שיקבע אם ניתן לייחס חוסר תום-לב לצד לחוזה, שלכאורה זכאי ליהנות מפיצוי בגין נזק שנובע מחוסר תום-לבו של הצד האחר, הוא מטרת הדין
הקצאת הסיכונים מאפשרת לכל אחד מן הצדדים לפעול בידיעה שהצד השני יפעל באופן העולה בקנה אחד עם מטרות העסקה. החוק מעניק לצדדים אפשרות הסתמכות, שהיא אחת מהמטרות המרכזיות של דיני החוזים בכללותם. "שיתוף הפעולה", במקרה כזה, יתבטא בחלוקת האחריות לנזק בין השניים – חלוקה בדיעבד, שיהיה בה למעשה לעודד שיתוף פעולה מבראשית. כמו כן, חלוקת האחריות עולה בקנה אחד עם רעיונות של מוסר, צדק ואי-עשיית עושר שלא כדין והיא תעודד תום-לב וזהירות.
צד לעסקה, היודע על בעייתיות מסוימת הכרוכה בה ואיננו מעלה אותה עם הצד שכנגד ביודעו שפעולה כזו עשויה לגרום למעשה לסיכול העסקה, אינו יכול לטעון כי הסתמך על כך שהאחר יבדוק. בטענה כזאת עצמה יש מידה רבה של חוסר תום-לב.
במקרה דנן, שבו מדובר, למעשה, בשני צדדים שגרמו לנזק בהתנהגותם, חלוקת האחריות היא התוצאה המתבקשת. מאחר שמדובר בסיטואציה של חוסר תום-לב הדדי, יש להשוות הן את התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק והן את מידת חוסר תום הלב של כל אחד מהם.

השופט גולדברג (דעת מיעוט):

במקרה דנן, ידעה המשיבה שהמערערת בדקה את הדגם בארה"ב וקיבלה את הסכמת הלקוח. במצב זה נוצר מצג כלפי המשיבה שהמערערת יודעת את חוקי ארה"ב ואת החובות המוטלות עליה על פיהם וכי עמדה בחובות אלה כיבואן. מותר היה למשיבה לסמוך על המערערת כי הכשירה את הקרקע מבחינתה לקליטת הסחורה בארה"ב.
מאחר שהמערערת ידעה כי קיים חשש שמדובר בסימן מסחר רשום וגם ידעה את חוקי ארה"ב, יש לראותה כמי שהסכימה ליטול על עצמה את הסיכון הכרוך בכך. אם עצמה את עיניה, אין בכך כדי להצדיק חלוקת הנזק בינה לבין המשיבה

ע"א 3666/90 מלון צוקים נ' עיריית נתניה, פ"ד מו (4) עמ' 45

העובדות:

בין המשיבה לבין המערערת, שהוקמה ע"י קבוצת משקיעים נחתם זיכרון-דברים להקמת בית-מלון. לאחר מכן התחלף ראש העירייה בראש עירייה חדש, והמשיבה הודיעה, שאינה רואה עצמה קשורה בזיכרון הדברים. המערערת תבעה את המשיבה בבית המשפט המחוזי בגין הפרת חוזה. היא תבעה פיצויים על הפסד הרווח הצפוי, ולחלופין, השבה של הכספים שהוציאה על סמך זיכרון הדברים ושכר ראוי. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה ופסק למערערת פיצוי גלובאלי, תוך שימוש בסעיף 13 לחוק התרופות. בערעור לעליון נקבע כי זיכרון הדברים חייב את הצדדים והופר על-ידי המשיבה. עם זאת, טעה המחוזי בפוסקו פיצויים גלובאליים לפי סעיף 13. התיק הוחזר למחוזי, על מנת שיקבע את גובה הפיצויים שלהם זכאית המערערת. המחוזי פסק לטובת המערערת הוצאות שונות שהוציאה בהסתמך על קיום זיכרון הדברים, אך לא פסק לה פיצויי שכר-טרחה ליזמיה בגין ייזום פרויקט המלון, וכן נדחתה תביעת המערערת לאובדן רווחים, מאחר שלא הוכיחה ברמת הסתברות מספקת שהייתה מרוויחה מהקמת המלון ומהפעלתו ולא הוכיחה שיעור נזק זה במידת הסבירות הדרושה. מכאן הערעור.

שאלות משפטיות:

האם מכוח סעיף 10 לחוק התרופות זכאי הנפגע להוצאות הסתמכותו על החוזה, וזאת גם אם אינטרס ההסתמכות עולה על אינטרס הקיום?
כאשר קיימים אינטרסים חופפים/מנוגדים מדוקטרינות שונות (כגון: דיני עשיית עושר אל מול דיני החוזים) איזה אינטרס ראוי לו שיגבר?
מהו היחס בין תרופת ההשבה שבהוראת סעיף 9 לחוק התרופות לבין העילה בעשיית עושר שלפי חוק עשיית עושר ולא במשפט?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה. לפני השופטים: חשין, מלץ, מצא.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט מלץ):

הוראת סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) עניינה – כלשון כותרת השוליים – "השבה לאחר ביטול", וסעד זה מציב עצמו בצד סעד הפיצויים, בין פיצויים בגין "אינטרס הקיום" ("אינטרס הצפייה") ובין פיצויים בגין "אינטרס ההסתמכות"
שיטת המשפט מעניקה זכויות שונות ותרופות שונות בגין אותה מסכת עובדות עצמה. הצורך ליתן בידי פלוני זכות המתרגמת עצמה לתרופה ולעילת תביעה בבימ"ש הינו צורך "לבר משפטי", ומקורו בהשקפות החברה מעת לעת. בהתקיים צורך, עשויה שיטת המשפט לתרגמו לזכויות בענף משפט זה או אחר.
שיטת המשפט מתרגמת אינטרס לבר משפטי לזכויות מסוגים שונים או במקומות שונים. כך הוא באזור החפיפה שבין דיני חוזים לבין דיני נזיקין, באזור החפיפה שבין דיני חוזים לבן דיני ע"ע ובאזור החפיפה שבין דיני נזיקין לבין דיני ע"ע. בכל אזורי חפיפה אלה מצאה שיטת המשפט להעניק זכויות בשני ענפי משפט, או שלא להעניק זכויות, בין על דרך הסתם ובין על דרך של הסדר שלילי. הכללים החלים על אזורי החפיפה (או ההתנגשות) בכל שיטת המשפט הם, כעיקרון, אותם הכללים עצמם.
אזור החפיפה, שמכהנים בו שני ענפי משפט, שולטים בו הן הכללים הפרטיקולאריים, החלים בכל אחד מאותם שני ענפים, והן הדוקטרינות ועקרונות היסוד , הקובעים בכל אחד מאותם שני ענפים. לשטח חפיפה זה חייבת שיטת המשפט לקבוע כללי התנהגות ותיאום בין הכללים, העקרונות והדוקטרינות, וחייבת היא להוסיף ולקבוע מי יעלה ומי ירד, מי ישלוט ומי יישלט.
בסעד ההשבה שבסעיף 9 לחוק התרופות יש הן מדיני עשיית עושר ולא במשפט והן מדיני החוזים. השאלה הנכונה איננה, אם המדובר בדיני חוזים או בדיני עשיית עושר, אלא מהי המטרה שמבקשים אנו להשיג, בין אם זו מטרה "משפטית" בין אם מטרה "לבר משפטית", ומהו האינטרס שידו תהיה על העליונה
לא כל כלל, ששיקולי עשיית עושר מזינים אותו, "משייך" עצמו לענף עשיית עושר. כך, תרופת הפיצויים בדיני חוזים היא תרופה "חוזית" אופיינית, אף שהיא מזינה עצמה בשיקולי עשיית עושר ולא במשפט, בין שאלה נגלים על פני השטח ובין שהם נסתרים מעין רואה. אין תרופה זו משייכת עצמה לדיני ע"ע.
השבה של מה שקיבל צד אחד מן הצד השני על פי החוזה באה, מכוח סעיף 9 לחוק התרופות, להחזיר את המצב לקדמותו הטרום חוזית, ואילו השבה מכוח סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, של הרווח שהפיק הנתבע משימוש בנכס התובע שלא על פי זכות בדין או בחוזה, אינה בפועל השבה, אלא עניינה להציל, כביכול, את בלעו של הנתבע מפיו ולשרת מטרות חברתיות שהמשפט חפץ ביקרן.
בדומה לכך שונה עילת ההשבה לפי סעיף 9 לחוק התרופות מעילת ההתעשרות שלא כדין של מפר חוזה, שהפיק רווחים על חשבון הנפגע כתוצאה מהפרתו. במקרה הראשון באה ההשבה להחזיר את המצב לקדמותו לשלב הטרום-חוזי, ובמקרה השני הכוונה היא למנוע התעשרות שלא כדין "מחוץ לתחומי החוזה"

ע"א 18/89 חשל נ' פרידמן, פ"ד מו(5) 257

העובדות והטענות:

המערערת וחברה בבעלות המשיב היו שותפים בהקמת פרויקט בנייה בשטח בבעלות המערערת. הפרויקט כלל שטחי מסחר אשר חולקו שווה בשווה בין הצדדים. המערערת ביקשה להשכיר חנות שבבעלותה המצויה באזור המסחרי. המשיב חשש כי השכרה עתידית זו תפגע בסיכוייו להשכיר חנות סמוכה ביחד עם החנות הנ"ל , חתם על הסכם עם המערערת לפיו ישלם לה תמורת הימנעות מהשכרת החנות סכום חודשי הצמוד למדד, ואם סכום זה לא ישולם במועדו, הוא ישא ריבית פיגורים בשיעור של 10% לחודש. המשיב לא עמד בחיוביו עפ"י ההסכם, והמערערת תבעה אותו. המשיב הודה בעצם קיום החוב, אך טען כי בהסכם נפלה טעות סופר, שכן כוונת הצדדים הייתה לריבית שנתית של 10% ולא לריבית חודשית כה גבוהה. המשיב עתר בנוסף להתערבות ביהמ"ש בשיעור הריבית בטענה, כי מדובר בפיצויים שנקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה, ולפיכך ביקש הפחתת שיעור הריבית בהתאם להוראות סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). ביהמ"ש המחוזי דחה את התביעה על יסוד סעיף 15(א).

שאלה משפטית:

האם תנית הפיצוי המוסכם עומדת ביחס סביר לגובה הנזק שניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נתקבל חלקית. החוב יישא ריבית שנתית של 35%.

לפני השופטים: מ' שמגר, ת' אור, א' מצא.

בית המשפט העליון פסק (מפי השופט שמגר):

במקרה דנן, ההוראה, הקובעת ריבית של % 10לחודש על סכום החוב במקרה של אי תשלום הסכום שהתחייב המשיב לשלם למערערת, היא תנית פיצוי מוסכם. הוראה זו צופה פני הפרה של החיוב הכספי המוטל על המשיב, תוך קביעה מוגדרת של האופן לפיו יש לחשב את הסכום אשר יהיה חייב המשיב למערערת אם יפר את חיוביו. לפיכך, משקפת הוראה חוזית זו את הסכמת הצדדים באשר לפיצוי לו זכאית המערערת במקרה של הפרה, ואין בעובדה, שהפיצוי קבוע באחוזים ולא בשקלים, כדי להשפיע על סיווגה האמור של ההוראה
כלל היסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הוא, כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו – ולו בדוחק – בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה
אופן הפעולה העולה מלשון סעיף 15(א) לחוק הוא דו שלבי: בשלב הראשון על בית המשפט לקבוע, אם קיים יחס סביר בין הפיצוי הקבוע ובין הנזק אשר היה צפוי באופן סביר בעת כריתת החוזה; רק אם קבע בית המשפט, כי יחס סביר כאמור לא נתקיים, נתונה לו הסמכות – בשלב השני – לקבוע, באיזה שיעור יש מקום להפחית את הפיצוי הקבוע בהסכם שלפניו
השאלה, שלאורה יש לבחון את סבירות תנית הפיצוי, איננה מה צפו בפועל הצדדים בעת כריתת החוזה, אלא מה יכולים היו לצפות, באופן סביר, באותו שלב. לפיכך יש להתחשב, בעת קביעת סוגי הנזק נושא תנית הפיצוי המוסכם, במכלול הנסיבות האופפות את כריתת החוזה ולבחון, אם לאורן ניתן היה לצפות התרחשותו של נזק מסוג מסוים כעניין אובייקטיבי.
במקרה דנן, נוכח העובדה ששיעור הריבית הריאלית השנתית שנקבע בחוזה היה 120%, בעוד שהריבית הריאלית על אשראי בחריגה, שגבו הבנקים באותו זמן, עמדה על כ-31%, ברור כי הפיצוי המוסכם לא עמד ביחס סביר לנזק אותו ניתן היה לצפות בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של הפרתו. לפיכך יש מקום להתערב בתנית הפיצוי המוסכם ולהפחית את שיעור ריבית הפיגורים הקבוע בתניה זו ולהעמידו על 35%.

עצם העמידה על זכות חוזית אינה מהווה, כשלעצמה, התנהגות בחוסר תום לב, אלא אם נלוו להתנהגות זו נסיבות נוספות המעידות על חוסר תום לב, כגון התחכמות, תחבולה והכשלת הצד שכנגד
רע"א 2371/01 אינשטיין נ' אוסי תכנון והקמת מבנים ופיתוח בע"מ, פ"ד נז(5) 787

העובדות:

בין המערערים למשיבה נחתם זיכרון דברים, לפיו המשיבה התחייבה למכור דירת מגורים למערערים ב-140,000 דולר. חלפו ארבעה חודשים, ועוד בטרם נכרת חוזה בין הצדדים הודיעה המשיבה למערערים כי היא מוכנה למכור להם את הדירה ב-180,000 דולר. המערערים התנגדו לכך וביטלו את החוזה. התברר כי המשיבה מכרה את הדירה לצד שלישי בסכום של 192,000 דולר. המערערים תבעו בביהמ"ש השלום פיצוי ע"ס 52,000 דולר (ההפרש בין המחיר שהוסכם לבין המחיר שנמכרה לצד ג'), אך נפסקו להם 40,000 דולר (ההפרש בין המחיר המוסכם למחיר בו הייתה המשיבה מוכנה למכור את הדירה). ערעורם למחוזי נדחה. מכאן הערעור ברשות לעליון.

השאלה המשפטית:

מהו שיעור הפיצוי לו זכאים הנפגעים מהפרת החוזה?

טענות המערערים:

זכאים לפיצויים במלוא ההפרש שבין מחיר הרכישה המוסכם (140,000 דולר) לבין שווייה של הדירה ביום ביטול החוזה, הוא המחיר שבו נמכרה לקונה מרצון (192,000 דולר).
עפ"י האמור בסעיפים 11(א) ו-14(א) אין הם חייבים להוכיח את שיעור הנזק, וממילא אינם חייבים בהקטנתו

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נתקבל. המשיבה חויבה בתשלום פיצויים על סך 52,000 דולר.

לפני השופטים: א' ברק, א' ריבלין, ד' דורנר. בית המשפט העליון פסק (מפי השופט ברק):

עפ"י העיקרון הבסיסי, אם חוזה הופר, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, כמו כן הוא זכאי לפיצויים נוסף על אכיפה או על ביטול או במקומם
בהגשמתה של הזכות לפיצויים עפ"י הוראת סעיף 10 לחוק התרופות, נוהגים להבחין בין שני שלבים: הראשון, עניינו היקפו ומידתו של הנזק. במסגרת זו נבחן הנזק במבחני סיבתיות תוך ייחוד אותם נזקים שהם צפויים ושבגינם מוטלת אחריות. לאחר שאותר הנזק אשר להתרחשותו אחראי המפר, מגיע השלב השני, שעניינו בקביעת שיעור הפיצויים שהנפגע זכאי לו בגין הנזק שנגרם לו. זוהי שאלה של כימות. במסגרת שנייה זו יש לתרגם את הנזק לסכומי כסף אשר יהא בהם כדי לפצות את הנפגע.
מטרת הפיצויים הינה השבת המצב לקדמותו. המשמעות של עקרון גג זה הינה כי יש להעמיד את הנפגע, במונחים כספיים, באותו מצב שהיה נתון בו אילו היה החוזה מקוים, ולולא התרחשה ההפרה.
במקום שחוזה מכר קובע מחיר פלוני והמוכר הפר את החוזה, נקבע שיעור הפיצויים שהקונה זכאי לו בהפרש שבין מחיר השוק של הנכס הנמכר לבין מחירו בחוזה. לעניין מבחן עזר זה אין חשיבות אם הקונה ביטל את החוזה אם לאו. כמו כן אם נגרמו לקונה נזקים נוספים הוא זכאי לפיצוי בגינם. שיעור הפיצויים על-פי מבחן עזר זה יוקטן אם הנפגע היה יכול למנוע את הנזק, או להקטינו באמצעים סבירים והוא נמנע מכך.
הוראת סעיף 11 לחוק אינה גורעת מזכותו של נפגע לפיצויים בעד נזק שהוכח לפי סעיף 10 לחוק. היא מאפשרת לנפגע לבצע "קיצור דרך": אין הוא צריך לעבור את השלבים של היקף הנזק ומידתו מזה, ושל שיעור הנזק מזה; אין הוא צריך להוכיח את הנזק ואין הוא צריך לפעול להקטנת הנזק. כל שהוא נדרש להוכיח במקרה של הפרה הוא כי החוזה בוטל כדין, את שיעורה של התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ואת שווייה של אותה תמורה ביום ביטול החוזה.
השוני העיקרי בין שני מסלולי הפיצוי הללו (לפי סעיף 10 לחוק ולפי סעיף 11 לחוק) נוגע לסוגיה של הקטנת הנזק, שכן העיקרון בדבר הקטנת הנזק אינו חל על שיעור הנזק הנקבע על-פי הוראת סעיף 11 לחוק. מסקנה זו נובעת מעצם אופיו של הסעד הניתן על-פי סעיף זה: סעד זה הוא באופיו אובייקטיבי ("מופשט") ואינו בעל אופי סובייקטיבי ("קונקרטי"), אשר אינו מבקש לפצות בגין הנזק הממשי שנגרם לנפגע בפועל אלא בגין הנזק העקרוני שנגרם, נזק שאין צורך להוכיחו.

ע"א 462/81, שמחון נ' בכר, פ"ד לט(1) 701

ע"א 146/88, אזורים נ' כהן, פ"ד מד(3) 374

ע"א 539/92, זקן נ' זיזה, פ"ד מח(4) 89.

ע"א 4481/90, אהרון נ' פרץ מ. בן גיאת חב' להנדסה ובניין, פ"ד מז(3) 427

בג"צ 221/86, כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (1) 469

העובדות:

המערער הינו "נכה עבודה", ביקש מהביטוח הלאומי מענק חד פעמי במקום קצבה חודשית. הסכום חושב עד למועד בו יגיע כנפי לגיל 65 ושולם לו המענק. לאחר שנים נכותו הוחמרה ונקבעה לשיעור של 91% במקום 36% בעבר. עקב החמרה זו, פנה לביטוח הלאומי בבקשה לקבל "גמלאות ו/או מענק" בגין דרגות נכותו החדשות. המערער סמך על נוהג רב שנים שהיה מקובל על הביטוח הלאומי, לפיו אם הוונה לנכה קצבתו ונכותו הוחמרה לאחר מכן, ראוהו כזכאי לקבל קצבה נוספת. פנייתו זו נדחתה, שכן בינתיים נקבעה הלכה של ביה"ד הארצי לעבודה לפיה משהוונה הקצבה לצמיתות חלפה הזכאות לקצבת נכות. בתי הדין האזורי והארצי לעבודה פסקו בהסתמכם על הלכה זו, ומכאן העתירה.

השאלה המשפטית:

האם בקשתו של כנפי להוון את דמי הקצבה נבעה מטעות בעובדה או בחוק אשר מאיינת את הסכמתו דאז להוון את גימלאותיו? או שמא אין תחולה לחוק החוזים שכן אין מדובר בטעות אלא בהלכה חדשה שנפסקה ואשר יש לראותה כהתפתחות משפטית מאוחרת?

טענות העותר:

נפלה בפסקי הדין של בתי הדין טעות משפטית מהותית בפירוש סעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי, שכן סעיף 71 לחוק, מעניק לו זכות לתבוע תשלומים משלימים עקב ההחמרה במצבו.
בקשתו להוון את דמי הקצבה נבעה מטעות בעובדה, או בחוק, אשר לפי האמור בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מאיינת את הסכמתו דאז להוון את גימלאותיו

טענת המשיבה:

אין תחולה לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שכן אין מדובר על טעות, אלא על הלכה חדשה שנפסקה, ואשר יש לראותה כהתפתחות משפטית מאוחרת

הכרעת ביהמ"ש: העתירה התקבלה. הסכמת המערער בטלה. לפני השופטים: מ' בן פורת, מ' אלון, א' גולדברג. ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופטת מ' בן פורת):

היחס בין המבוטח לבין המוסד לביטוח לאומי אינו יחס חוזי, אך למרות זאת יש תחולה בנסיבות דנן לדיני הטעות מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).
פרשנות סעיף 61(ב) לחוק החוזים אינו מצומצם להחלת עיקרון תום הלב בלבד, וניתן לומר שהוא מבחן גמיש המאפשר החלתם של עקרונות החוק בכל מקרה שביהמ"ש ימצא לנכון עפ"י שיקול דעתו להחילם בו.
לשם החלתו של סעיף 14(א) לחוק החוזים (חלק כללי), די בידיעת הצד האחד, שהעובדות, שבקיומן האמינו הצדדים, היוו מבחינת הצד האחר את המניע להסכמה
אפשר לראות צד לחוזה כמי "שידע או שהיה עליו לדעת" אם ידע על יסודותיה של הנחתו המוטעית של הצד השני, אע"פ שגם הוא עצמו נתפס לטעות זהה או דומה
בנסיבות דנן, הייתה "טעות משותפת" באשר לפירושו הנכון של סעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], אך בכל הנוגע ליסודיותה של הטעות, הייתה זו יסודית אך ורק מבחינתו של העותר, והמוסד לביטוח לאומי לא ידע על קיום יסודיות זו.
החלטה המפרשת הוראת חוק היא מעצם טיבה וטבעה דקלרטיבית, ופעולתה אינה רק מכאן ולהבא, אלא היא בגדר הצהרה על מובנו של דבר החקיקה מאז ומעולם. משמעות הדבר, שיש להתייחס לפירוש שנקבע כאל פירוש, שהיה קיים למן חקיקתו של סעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], ואין לדבר על התפתחות מאוחרת

הקשר הסיבתי הנדרש בין הטעות לבין ההתקשרות, כנדרש בסעיף 14(ב) לחוק החוזים הוא סובייקטיבי; בנסיבות דנן, לולא סבר העותר שהנוהג, לפיו זוכה הנכה בהשלמת קצבתו, כאשר נכותו תוחמר, מבטא נכונה את פירוש סעיף 70(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], לא היה מסכים לקבל את המענק במקום קצבה. בנסיבות דנן, מדובר בטעות משפטית, החורגת משיקולי כדאיות של העסקה.
להפעלת סמכות הביטול של סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) נדרש, בין יתר התנאים, כי בית המשפט יראה, שמן הצדק לעשות כן. לשם כך על השופט לשקול את האינטרסים של שני בעלי הדין, את התוצאות האפשריות לכל אחד מהם וכן את התנהגותם, לפני כריתת החוזה ולאחריה. ביהמ"ש יפעיל את שיקול דעתו לעניין סעיף 14(ב) רק במקרים נדירים.
בנסיבות דנן, נכותו של העותר הפכה לחמורה ממש; התנהגותו של הביטוח הלאומי במשך כ- 28שנים היא שהטעתה את העותר לחשוב, שעקב ההיוון אין מתבטלת זכותו לפיצוי בגין החמרה בנכותו, והמדובר הוא בטעות של שני הצדדים. העוול שייגרם לעותר, אם ההיוון יהפוך לגביו לסוף פסוק, גדול מ"העוול" שייגרם למוסד לביטוח לאומי, אם הסכמתו תבוטל.

דנ"א 2568/97 זהבה כנען נ' ממשלת ארצות הברית, פ"ד נז(2) 632

העובדות:

בשנת 1980 הוצגו בתערוכה במוזיאון היהודי בניו יורק שני ציורים מאת הצייר ראובן רובין, שהושאלו לשם כך לממשלת ארה"ב ואשר בוטחו על ידה בביטוח עצמי. הציורים נעלמו בדרכם חזרה לארץ וממשלת ארה"ב שילמה לבעליהם את סכום הביטוח בסך 100 אלף דולר, עליהם הוסיף המוזיאון השתתפות עצמית של 15 אלף דולר. הציורים התגלגלו ל"שוק הפשפשים" והעותרת קנתה אותם מסוחרת באותו השוק במחיר של 250 ₪. לימים, לאחר שהסירה את הציורים ממסגרותיהם לצרכי ניקוי הבחינה בשם ראובן ובמדבקת המוזיאון היהודי שעליהם. העותרת פנתה למשטרה ולמוזיאון לבירור העניין ושם נתגלתה הזהות האמיתית של הציורים שהושארו שם גם למשמרת. תביעותיה של העותרת למחוזי ולעליון להצהיר על בעלותה בציורים נדחתה. על כן הבקשה לדיון נוסף זה.

השאלה המשפטית:

האם נקשר חוזה מכר בין העותרת לבין המוכרת בשוק, או שמא לא נקשר חוזה שכזה עקב טעות משותפת של שני הצדדים בעניין התמונות?

הכרעת ביהמ"ש: העתירה נדחית. התמונות בבעלותה של ממשלת ארה"ב ויימסרו לה.

לפני השופטים: א' ברק, ש' לוין, ת' אור, מ' חשין, ט' שטרסברג-כהן, י' טירקל, י' אנגלרד.

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט ת' אור):

המושג "טעות משותפת" אינו נזכר בחוק החוזים. בנסיבות של טעות משותפת, נכרת חוזה בין הצדדים. המוכרת והקונה התייחסו לנכס מסוים – תמונות ספציפיות אשר שתיהן ראו אותן – והסכימו שנכס זה יהיה מושא עסקת המכר ביניהן. במצב של טעות משותפת בין הצדדים להתקשרות, קיימת הסכמה לגבי תוכן החוזה, לרבות לגבי זהות הממכר. אולם, הצדדים נתפסים לכלל טעות בנוגע להנחה בסיסית העומדת ביסודו של החוזה. הנחה מוטעית זו יוצרת פגם ברצון המתקשרים, אך אין היא מונעת או מאיינת את הסכמתם לתוכן החוזה. זאת, להבדיל ממצב של טעות הדדית בה הצדדים להסכם מבינים את ההתקשרות ביניהם בדרכים שונות.
לפיכך, מתקיימים במצב של טעות משותפת יסודות ההצעה והקיבול הנדרשים ליצירת חוזה לפי פרק א' לחוק החוזים. מכאן, שאפילו מדובר בטעות יסודית, תהא זו טעות משותפת או חד צדדית, הסעד לכך יימצא בדיני הפגמים בכריתת חוזה, הכוללים גם את דיני הטעות בכריתתו.
הדעה המקובלת היא כי סעיף 14(א) אינו אכסניה נאותה לדיני הטעות המשותפת, שכן מהותה של הטעות המשותפת היא כשטועים שני הצדדים בו זמנית, מבלי שאחד מהם יודע על טעות רעהו. גם הסעד הנקוב בסעיף זה אינו הולם את הנסיבות בהן מתרחשת טעות משותפת. הענקת סעד כאשר הצד השני לא רק שלא ידע על טעותו של זה אלא הוא עצמו טעה באותה טעות עלולה לפגוע בו יתר על המידה.
הדעה הרווחת היא, כי על אף ש"טעות משותפת" אינה נזכרת במפורש בסעיף 14(ב), סעיף זה הוא הסעיף הרלוונטי למקרה של טעות משותפת. הסעיף דן במצב בו צד אחד טועה והצד השני לא ידע וגם לא יכול היה לדעת על טעותו של הצד הראשון. אין כל מניעה שלא לכלול בגדרו גם נסיבות בהן הצד השני לא ידע ולא היה צריך לדעת על טעותו של הצד האחר, שכן הוא עצמו נתפס לאותה טעות.
אבחנה זו באה לידי ביטוי בסעדים השונים אותם מעניקים סעיפים 14(א) ו-14(ב) לצד הנפגע. סעיף 14(א) מאפשר לצד הנפגע לבטל את הסעיף באופן חד צדדי. לעומת זאת, בסעיף 14(ב) כפוף הסעד לשיקול דעתו של בית המשפט. יתרון החלת סעיף 14(ב) על מקרה של טעות משותפת הוא שיקול הדעת הרחב המוקנה בו לבית המשפט. שיקול דעת זה מאפשר לבית המשפט להגיע לתוצאה צודקת יותר בהתחשב בנסיבות כל מקרה
המוכרת והקונה טעו טעות עובדתית מהותית בנוגע לזהות יוצר התמונות, וכפועל יוצא הן טעו באשר לטיבן האומנותי. טעות כדוגמת זו שבענייננו, חורגת בד"כ מגדר הסיכונים שהצדדים לחוזה נוטלים על עצמם.
המסקנה היא שבנסיבות המקרה דנן מדובר בטעות משותפת ויסודית של שני הצדדים. אלמלא הטעות, לא הייתה נקשרת המוכרת בחוזה למכירת התמונות תמורת 250 ₪. הקונה, אשר טעתה אותה טעות, לא ידעה ולא הייתה צריכה לדעת על טעותה של המוכרת. בנסיבות אלה זכאית המוכרת לבקש את סעד ביטול החוזה מכוח סעיף 14(ב).

ע"א 338/85 מנחם שפיגלמן נ' דוד צ'פניק ואח', פ"ד מא(4) 421

העובדות:

המערער והמשיב היו בעלי המניות והמנהלים של מוסך שהוא חברה בע"מ. המערער היה מנהל אדמיניסטרטיבי והחזיק ב-25% מהמניות ואילו המשיב שהיה מומחה למכונאות החזיק ביתר. שטח המוסך הופקע לצרכיה של חברת "נתיבי איילון". המערער ניהל את המו"מ בשם החברה ועבור כך נטל דמי טיפול בנוסף לרבע מהפיצויים. את הסכומים שקיבל השקיע במפעל טקסטיל שפתח ובינתיים פרש מכל עיסוקיו במוסך. כעבור מספר שנים מכר את מניותיו למשיב, ובהסכם שנוסח נכללה תניה לפיה במקרה של קבלת פיצויים נוספים בקשר להפקעה, יהיה זכאי לרבע מהתשלום. במועד חתימת הסכם זה, היה כבר קרוב המשיב לסיום מו"מ לרכישה חוזרת של יותר ממחצית השטחים שהופקעו עם חברת נתיבי איילון. החוזה נחתם כחודש לאחר שנחתם ההסכם האמור בין המערער למשיב. במהלך המו"מ בין השניים לא גילה המשיב למערער אודות קיום המו"מ עם נתיבי איילון לרכישה החוזרת. הדבר נודע למערער כשנה לאחר מכן, והוא עתר כעבור שנתיים נוספות למחוזי למתן פס"ד הצהרתי כי ההסכם שבינו לבין המשיב בטל ומבוטל עקב הטעיה וחוסר תום לב, ולחלופין תבע את חלקו היחסי מההפרש בסכומים שבין מחיר ההפקעה למחיר המכירה החוזרת, המהווה לדעתו מעין פיצוי נוסף עבור ההפקעה. התביעה נדחתה ומכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

האם חלה על המשיב חובת הגילוי שהפרתה עלתה כדי הטעיה וחוסר תום לב כלפי המערער?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה.

לפני השופטים: מ' שמגר, מ' בייסקי, א' גולדברג.

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט שמגר):

קיים קשר הדוק בין סעיפים 12 ו-15 לחוק החוזים, ועל כן יכול שסעיף 12 ישמש בסיס לחובת הגילוי בהיותו "דין", אשר לפיו מתחייב גילויה של עובדה כלשהי לעניין סעיף 15 לחוק.
במקרה דנן, אפילו אם קמה למערער זכות לביטול החוזה בשל הטעיה, הרי שבפועל לא ננקטה דרך הביטול הנאותה. אין לומר כי ההודעה ניתנה תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, כלשון סעיף 20 לחוק.
במקרה דנן לא היה חייב המשיב, בנסיבות המקרה, בחובת גילוי מיוחדת למערער, ואין לראות בהתנהגותו משום הטעיה או ניהול מו"מ בחוסר תום לב.
אין לקבוע רמת מוסריות גבוהה מדי למו"מ בעסקאות מסחריות רגילות. יש גבול לתפקיד האפוטרופוס שביהמ"ש יכול למלא עבור אנשים מבוגרים ובני דעת, אשר התקשרו בעסקאות לתועלתם המסחרית.
במקרה דנן, המערער יכול לבוא בטענות אך ורק לעצמו. אפשר לצפות ממי שמוכר מניותיו בחברה כעבור 6 שנים מאז עזב את העסק, שיידע מה הוא מוכר ואילו זכויות נלוות לאותן מניות, ובהיעדר ראיה על הטעיה זדונית, מרמה או פעולה בחוסר תום-לב, לא תעמוד לו טענה של הטעיה.

ע"א 9019/99 מרילין קינסטלינגר נ' רחמים אליה ואח', פ"ד נה(3) 542

העובדות:

המשיבים רכשו מהמערערת המתגוררת בארה"ב קרקע חקלאית בלא שגילו לה כי עפ"י תוכנית מתאר עתיד להשתנות ייעוד החלקה לקרקע למגורים. ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא חלה על הקונים חובת גילוי משום שתוכנית המתאר טרם אושרה ועליית השווי הצפויה היא בגדר מסקנה משפטית, וכן כיוון שהמוכרת לא הוכיחה שאילו ידעה על פרסום תוכנית המתאר הייתה נמנעת מלהיכנס לעסקת המכר. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

האם הייתה על הקונים חובת גילוי העובדה כי ייעוד הקרקע משתנה, ושעקב כך שווי הקרקע יעלה ומשלא עשו זאת הטעו את המוכרת וזאת רשאית לבטל את החוזה?

הכרעת ביהמ"ש: הערעור התקבל. החוזה שבין המערערת למשיבים מבוטל עקב הטעיה.

לפני השופטים: י' אנגלרד, ש' לוין, א' א' לוי.

ביהמ"ש העליון פסק (מפי השופט י' אנגלרד):

עליית שווי הקרקע בשל פרסום תכנית לשינוי הייעוד אינה "מסקנה משפטית" אלא עניין עובדתי. עליית ערך השוק של קרקע בשל ציפייה לשינוי ייעוד עפ"י תוכנית שפורסמה היא מציאות מסחרית
בהנחה כי קיימת חובת גילוי בענייננו, קיים קשר סיבתי בין אי מילוי החובה לבין השפעת אי הגילוי על החלטת הצד השני. העובדה כי קיימת חובת גילוי מעוגנת בהנחה כי עשוי להיות לה משקל בהחלטת המתקשר השני. עפ"י ניסיון החיים עובדה זו הייתה בעלת משקל רב בהחלטת המוכרת.
בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, שבו הציעו לתושבת חוץ שאינה שולטת בעברית במקום מגוריה למכור קרקע חקלאית שנרכשה בישראל לפני עשרות שנים ע"י מורישה, עקרון תום הלב דורש כי המציע יגלה לניצע את העובדה שממנה נגזרת עלייה בערך הקרקע. אי גילוי עובדה זו הוא בבחינת הטעיה עפ"י סעיף 15 לחוק החוזים, המאפשרת לצד שהוטעה לבטל את החוזה.

ע"א 5393/03 אברהם פרג' נ' יעל מיטל, פ"ד נט(5) 337

עובדות:

ערעור על פס"ד המחוזי, לפיו- המשיבים ביטלו את החוזה כדין, בשל הטעיית המערער במהלך המו"מ. לפיכך, הם זכאים להשבת כלל הסכום בסך 370 אלף דולר בצירוף לסכומים נוספים. במהלך המו"מ הציגו הזוג פרג' מצג שווא בפני המשיבים ועורך-דינם, לפיו- החדר שנבנה על הגג בדירה אותה רכשו, הוא בהתאם להיתר בניה כחוק. בפועל, לא היה בידם היתר כזה. לאחר חתימת ההסכם, ניגשו המשיבים לשפץ את הדירה ונודע להם ע"י הפקחים כי החדר הבנוי על הגג נבנה ללא היתר. המשיבים פנו לזוג פרג' כדי לסדר העניין ולקחת לידיהם האחריות בדבר ההיתר, ומשאלו לא שעו לדרישתם, תבעו לביטול החוזה בשל הטעיה במהלך המו"מ, לפי סעיף 15 לחוק החוזים.

שאלות משפטיות:

מהו דינה של חובת ההשבה לפי סעיף 21 לחוק החוזים, במקרה של ביטול חוזה הנוגע לנכס, מקום שבו ערך השוק של הנכס השתנה מאז הועבר ע"פ החוזה, באופן שהצד הזוכה בהשבתו יקבל לידיו נכס ששוויו פחת/עלה בערכו ביחס לערכו המקורי בעת ההתקשרות החוזית?
האם המשיבים זכאים לביטול החוזה מכוח ס' 15 לחוק בעילת הטעיה?

טענות המערער:

המשיבים התרשלו בבחינת מצבה המשפטי של הדירה וכי בהתאם לחוזה אין הם יכולים להלין על כך כעת.
לא הטעו את המשיבים לגבי קיומו של היתר בנייה לחדר על הגג וכי לכל היותר מדובר בטעות משותפת.
הסיבה היחידה לחוסר בהיתר היא הכשלתו ע"י שינויי הבנייה ע"י המשיבים.
המשיבים נקטו בבקשת סעד של ביטול והשבה משיקולי כדאיות כלכלית.
שיקולי צדק מחייבים פיצויים בלבד ולא ביטול והשבה שייפגע בהם באופן בלתי סביר.

טענות המשיבים:

לו היו מודעים לכך שהחדר נבנה ללא היתר, לא היו רוכשים את הדירה. לכן, הם זכאים לביטול והשבה.
העלו טיעונים כנגד שיעור הריבית ובאשר לתוספת פיצויים אותם על המערערים לשלם עבורם.

הכרעת ביהמ"ש: הערעור נדחה.

לפני השופטים: א' מצא, א' פרוקצ'יה, ע' ארבל

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטות עדנה ארבל ואיילה פרוקצ'יה):

(1) ברירת הביטול, ככל פעולה משפטית במסגרת ההתקשרות החוזית, כפופה לכללי תום הלב. ירידת ערך שוק של נכס החייב בהשבה אין בה כדי לשלול את זכות הביטול החוזית וההשבה ההדדית הנגזרת מכך. עם זאת, השימוש בה כפוף מכוח החוק למגבלות של זמן סביר משעה שנודע לנפגע על עילת הביטול. מצב השוק והשפעתו על ערך הנכס נשוא העסקה עשויים להיות רלוונטיים, אפוא, לתחימת הזמן הסביר שבמסגרתו יש לעשות שימוש בברירת הביטול.

(2) חובת ההשבה לפי ס' 21 לחוק החוזים מתאפיינת בהדדיות ובניטרליות. היא מטילה על שני הצדדים חובת השבה הדדית, ואינה מתחשבת במעמדם של הצדדים זה כלפי זה על פי נסיבות התקשרותם. היא אינה מתייחסת, בלשונה, למידת אשמם או חפותם בתהליך יצירת הקשר החוזי, או באחריות מי מהם לנזק שנגרם לנכס שהועבר במסגרת הקשר החוזי, או לירידת ערכו מסיבות אחרות. יסודות ההשבה בחוזה שנתבטל מחמת פגם בכריתתו נשענים על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ואינם תלויים בשאלת האשם. עם זאת, קיים מרווח שיקול דעת שיפוטי בהתאמת יישומם של דיני ההשבה לדרישות הצדק והיושר ביחס שבין הצדדים.

(3) עקרון-היסוד המנחה הוא כי בחוזה שהתבטל עקב פגם בכריתה, על הצדדים להשיב איש לרעהו את אשר קבלו על פי החוזה. מי ששילם כסף, יקבלו בחזרה בערכו הריאלי. מי שמסר נכס בעין, יקבלו בחזרה כערכו במועד השבה, וזאת, גם אם חלו שינויים בערך השוק של הנכס, פרי תנודות מחירים בשוק שאינם בשליטת הצדדים, וגם אם הנכס ניזוק שלא באחריות איש מהם. שונה הדבר מקום שהנכס ניזוק או הושבח בידי מי שהחזיקו מכוח התקשרות חוזית שהתבטלה, שאז עשויים להידרש תשלומי איזון מצד מי מהצדדים, כדי לפצות על ההשבחה או על הנזק שנגרם, לפי העניין.

(4) הוראות ההשבה מקורן בכללי הצדק והיושר מהן צמחה תורת עשיית עושר ולא במשפט. מכוח תורה זו, חל על עקרון ההשבה בביטול חוזה מחמת פגם בכריתתו גם כלל הפטור המלא או החלקי מהשבה שניתן ליישמו במצבים מיוחדים וחריגים המצדיקים זאת. בנסיבות יוצאות דופן אלו, רשאי ביהמ"ש לסטות מדרישת ההדדיות והניטרליות של ההשבה ולהתאימה לתכלית עשיית צדק יחסי בין הצדדים, ולהביא בכך לתוצאה הוגנת, שתאזן בדרך ראויה את האינטרסים הלגיטימיים שלהם, ותתיישב עם ערכים מוכרים של מוסר ויושר חברתי.

(5) בנסיבות העניין, פעלו המשיבים תוך זמן סביר במימוש ברירת הביטול שעמדה לזכותם. לפיכך, טענת המערערים כי יש לשלול את זכות המשיבים לבטל את החוזה ולהשתית את תרופתם החוזית על פיצויים בלבד, אין לה מקום.

(6) במקרה דנן, לאור מידת האשם של הצדדים, לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות פעולת איזון בין שיעור התמורה החוזית המשוערכת שיש להחזיר לקונים, לבין ערכה המופחת בשוק של הדירה המוחזרת למוכרים, נוכח תנודות מחירי השוק. שורת הצדק מחייבת כי הקונים תמי הלב יזכו בהשבה של מלוא התמורה החוזית המשוערכת ששלמו נכון למועד התשלום, גם אם המוכרים יקבלו השבה בעין של דירה אשר ערכה פחת מסיבות אובייקטיביות, וכאשר הם עצמם תרמו בהליכים המשפטיים הממושכים שניהלו להגדלת הפער בין התמורה החוזית המשוערכת לבין ערך הדירה שהלך ופחת.

ע"א 5493/95, דיור לעולה בע"מ נ' שושנה קרן ואח'' פ"ד נ (4) עמ' 509

העובדות:

המשיבים מתגוררים עם ילדיהם בשתי דירות מחוברות בבניין ישן הרשום כבית משותף. בעקבות פנייה של יושב-ראש ועד הבית, בשם דיירי הבניין ובכללם המשיבים, לעיריית ר"ג, התנהל מו"מ לתנאי פינוי הדיירים מהדירות. העירייה התקשרה עם המערערת והוצע הסדר מסוים, שהיה מקובל על כל דיירי הבניין, למעט המשיבים. המשיבים ביקשו תנאים נוספים מיוחדים ולא נענו גם לפניות של יתר הדיירים ולאחר מכן גם לאיומים של אותם הדיירים. בעקבות פנייה נוספת של המשיבים למנכ"ל המערערת הם הגיעו לבסוף להסכם שבעקבותיו חתמו המשיבים על החוזים הפורמאליים. לאחר מכן כפרו המשיבים בחתימותיהם על החוזים, עובדה שגרמה לשורת התנכלויות מצד דיירי הבניין שקבלת דירותיהם החדשות תלויה הייתה בהסכמת המשיבים להסדר הפינוי – לרבות חיתוך צמיגי מכונית המשיבים, שפיכת זבל בפתח דירתם ועוד. למעל משנה לאחר החתימה על החוזים, הגישו המשיבים תובענה בדרך של ה"פ לביהמ"ש המחוזי כנגד המערערת ושישה משכניהם. המשיבים טענו כי חתמו על החוזים לאחר התנכלויות מצד שכניהם ומצד העירייה, ולכן נתבקשה הצהרה שהחוזים בוטלו כדין, בשל לחצים, כפייה והפחדה. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה. מכאן הערעור.

השאלה המשפטית:

האם נחתם החוזה עקב כפייה, ואם כן – האם ניתן לביטול עקב כך?

טענות המערערת:

כי בנסיבות כריתת החוזים לא הייתה כל כפייה וכי החוזים נכרתו מרצונם החופשי של המשיבים לאחר שניהלו משא-ומתן תקיף.
אף אם הופעל לחץ על המשיבים, הרי זה מקורו אך במעשי השכנים, אשר מעשיהם אירעו לאחר כריתת החוזים ואשר לא הופעלו על-ידי המערערת

טענות המשיבה:

מסתמכים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי תוך שהם חוזרים על גרסתם כי החוזים נכרתו עקב לחץ ואלימות שהופעלו כנגדם, בין היתר במעמד החתימה על החוזים

הכרעת ביהמ"ש: הערעור התקבל. בוטל פס"ד המחוזי; החוזה תקף ואינו ניתן לביטול.

לפני השופטים: ד' דורנר, ת' אור, י' טירקל

בית המשפט העליון פסק (מפי השופטת דורנר):

חוזה ניתן לביטול מחמת כפייה רק כאשר הכפייה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה.
במקרה דנן, אין תשתית ראייתית לקביעה כי התקיימו יסודות עילת הכפייה. האירועים שקדמו לחתימת החוזים אינם עולים כדי כפייה. המשיבים לא נכנעו ללחצים, המשיכו להעלות את דרישותיהם מהמערערת וחתמו בסוף על חוזים שנוסחו על-פי הצעתם האחרונה של המשיבים. כריתת החוזים נערכה לאחר משא-ומתן שבו הצליחו המשיבים לשפר את מצבם במידה משמעותית, הן בהשוואה להצעתם הראשונית כפי שפורטה במכתב לעיריית רמת-גן, והן בהשוואה ליתר שכניהם בבניין.