א. מבוא
א2. דיני נזיקין במשפט הפרטי, עקרונות פרשניים
1. פקודת הנזיקין
2. עירית י"ם נ' גורדון – אדם מכר מכוניתו אך דוחות החנייה המשיכו להגיע על שמו. סירובו לשלמם הביא למעצרו.
גורדון תבע בגין עוולת הנגישה +עוולת רשלנות
ברק: גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע את הנזק.
- אם אין עוולה פרטיקולרית אין מניעה לתבוע ע"י עוולת מסגרת- רשלנות. היא אינה מהווה רשימה סגורה, ובלבד שנוכיח את תנאיה.
- ע"א 518/82 זיצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85.
עובדות: עקב יעוץ גנטי רשלני נולד ילד בעל מום.
הערעור נדחה
שאלות המשפטיות:
- האם חייב היועץ הרפואי בחובת זהירות כלפי הילד בעל המום,
2. אם קיימת חובה כאמור כלפי ההורים שהסתמכו על היעוץ וקיבלו את ההחלטה בהתאם לכך.
הכרעה: קיום הנזק – תנאי לכניסה לתחום הרשלנות; ניתן לומר שהולדת בעל מום, כשממול האלטרנטיבה שהילד לא יוולד בכלל היא נזק כמשמעו ב§2 לפקנ"ז.
אין חסינות להורה שגרם נזק לילדו (לאחר שנולד) בהקבלה אין מניעה להטיל אחריות על צד שלישי.
נדחה! אחריות רופא (בנזיקין) היא כבדה (קשה) מטבעה אך קיימת. טעות מקצועית סבירה איננה רשלנות בכל מקרה.
גובה הפיצויים: מבקרת את ברק אשר קובע שהפיצוי הראוי יהא זה אשר ישיב את הילד למצב בו נולד ללא מום. בן-פורת קובעת כי האופציה הזאת כלל לא קיימת מבחינת הילד. הברירה היא בין לידה עם מום או אי-לידה. ולכן לא מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו.
קיימת עילה להורים: מכיוון שילד בעל מום, הוא דורש הוצאות נוספות מעבר לכל מצב אלטרנטיבי – לכן מתקיימת דרישת הנזק. בנוסף לכך קיימת עגמת נפש. התנאי שלא יקבלו ההורים פיצוי כפול.
- ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004).
- ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג(5) 69 (פסק-הדין במחוזי הינו רשות אך מומלץ: ת"א (ת"א) 1916/88 אמין נ' אמין, תק-מח 97(2) 330).
- בנימין שמואלי "פיצוי נזיקי למסורבות גט" המשפט יב 285 (2007).
- עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 12-3 (2006).
ב. רשלנות
2. ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש – קפץ ראש לבריכה עם מים רדודים ונחבל בראשו. בקביעת האחריות האזרחית ברשלנות מתעוררות שלוש שאלות: 1. האם המזיק חב חובת זהירות. מבחן הציפיות הכולל שני היבטים: היבט עקרוני ובו ניתנת תשובה על השאלה אם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות (חובת זהירות מושגית) הצפיות הנורמטיבית באה להגביל את היקף האחריות, על ידי בחינת שיקולים של מדיניות משפטית. ההיבט השני, הוא ההיבט הספציפי, ובו ניתנת תשובה לשאלה אם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות (חובת זהירות קונקרטית). האם אדם סביר היה צריך, כעניין שבמדיניות לצפות את הנזק הקונקרטי. רק בגין סיכון בלתי סביר קיימת חובת הזהירות הקונקרטית. 2. האם המזיק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו, סטה מסטנדרט ההתנהגות. 3. האם הפרת החובה גרמה לנזק. (מבחינה עובדתית ומשפטית- אשמו של המזיק הביא את הנזק ואשמו של הניזוק לא היה אשם מכריע).
- ע"א 576/81 בן-שמעון נ' ברדה, פ"ד לח (3) 1.
- ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113. לעיל
- ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498 (2004).
6. מ"י נ' פרידמן – אחריות המדינה כאחראית שילוחית. סע' 8 לפקנ"ז מעניק חסינות מוחלטת למדינה כאחראית שילוחית. במקרה של שופטים, ישנה חסינות מוחלטת לשופטים מפני תביעות על מנת שיהיו נקיים משיקולים זרים בשיפוטם ורק במקרים קיצוניים של פגיעה במזיד תורחב האחריות שנקובה בסע' 8 והמדינה תוכר כאחראית שילוחית לנזק.
ג. העברת נטל הראיה
עירית י"ם נ' גורדון – מקום שהנזק הוא צפוי (צפיות טכנית), בד"כ תהיה גם החובה לצפות (נורמטיבית) אותו.
ד. הפרת חובה חקוקה
ה. תקיפה
חולה את הברירה לגבי טיפולים, החתימה שלו על כתב הסכמה לא תקפה כי זו לא הסכמה מדעת.
אפשרות זו פחות מקובלת כיום בפסיקה, ולכן בבחינה יש לדון רק בשני המודלים הבאים.
מודל חלופי – יש לתבוע דרך עוולת התקיפה, אך דרך המשקפיים החדשים של חוק זכויות החולה. כדי לתבוע בתקיפה, בודקים האם היתה הסכמה מדעת לפי ההגדרות של ס' 13 לחוק זכויות החולה.
- ע"א 347/72 שהלא נ' בן-שבת, פ"ד
כז(1) 815.
- ע"א 612/78 פאר נ' קופר, פ"ד לה(1) 720.
- ע"פ 480/85 קורטאם נ' מ.י., פ"ד מ(3) 673.
חשוד בלע שתי שקיות סמים. ע"י רנטגן ראו את השקיות והוחלט שאלו מסכנות את בריאותו. קורטם טען כי הרופאים תקפו אותו, כשניתחו ללא הסכמתו. אך כיוון שהיה נתון לשיקולים חיצוניים (שלא ירשיעו אותו בעבירות סמים) הרופאים יכלו להתייחס אליו כאל מתאבד, לנתחו למרות סירובו.
- ע"א 323/89 קוהרי נ' מ"י, פ"ד מה(2) 142.
עובדות האירוע:
המערערת לקתה במחלת עור (מאסטוציטוזיס), איתה הגיעה לביה"ח ונקבע שאין ראיה לקיום סכנה.
באחת מהבדיקות נתגלה גידול שפיר בכבד, והוחלט להסירו. והמערערת חתמה על טופס הסכמה לניתוח.
בניתוח עצמו התגלה כי יש גידול נוסף בצד השני של הכבד. הוחלט לבצע רק קשירה של כלי הדם המוביל אליו בכדי שיצטמק עם הזמן, ולא לכרות אותו בשל קרבה מסוכנת לוריד ראשי.
המערערת התאוששה באופן תקין, אולם 24 שעות לאחר מכן נכנסה להלם חריף, סבלה דום לב ודום נשימתי. המערערת נכנסה ל"קומה" עמוקה.
המחוזי דחה את התובענה. קבע כי המשיבה עמדה בנטל הראיה לשלילת רשלנותה, כי שינוי הפרוצדורה במהלך הניתוח היה מחויב המציאות.
נקבע כי הסיכון להפרשת רעלנים מהכבד לא הוסבר למערערת, משום שע"פ הנתונים שהיו בידי הרופאים לא היה צפוי או ריאלי, ולכן לא היה צורך להסבירו. מצד שני כן הוסבר למערערת כי שיטת הסרת הגידול תיקבע ע"י הרופאים במהלך הניתוח עצמו (כלומר לאחר החיתוך, כשהמערערת כבר מורדמת) והיא הסכימה לכך.
על הממצאים והמסקנות הוגש הערעור
שופטי הרוב: בייסקי + ד' לוין – דוחים את הערעור
המבחן לרשלנות רפואית הוא מבחן הרופא הסביר בשעת הניתוח עצמו, לא כל טעות מהווה רשלנות.
חובת הרופא היא לפעול באופן סביר – בדרך רפואית מוכרת ומקובל..במקרה דנן קובעים שאין פסול בפעולת הרופא. בהסבר לחולה הרופאים עמדו בחובתם. הם הסבירו לחולה את כל אשר היה צרי.
שופט המיעוט: בן יאיר מקבל את הערעור
במקרה דנן: קובע שהנטל היה על הרופאים, לשלול את הקש"ס בין התרשלותם בכך שלא ביצעו את 2 הבדיקות הנוספות לבין הנזק שנגרם ולא ווידאו מה דרגת המחלה לפני.
תקיפה: הסכמה ללא מידע מלא על כל הסיכונים שאדם סביר בנסיבות העניין היה מייחס להם חשיבות איננה מהווה הסכמה לעניין זה. כלומר המערערת חתמה על הסכמה ללא ידיעה מלאה על הסיכונים, ולכן התקיימה כאן עילת התקיפה.
- ע"א 3108/91 רייבי נ' וייגל, פ"ד מז(2) 497.
הרקע העובדתי/ עילת הערעור
המערער סבל מכאבים בגבו, במהלך הניתוח שלו הסכים המטופל מראש החליט הרופא לסלק צלקת מגבו- מה שלא היה כלול בתוכנית המקורית. עקב הסרת הצלקת נגרם למערער נזק חמור מאד.
נפסק הנשיא שמגר- תקיפה
4. חייב הרופא לקבל את הסכמתו החופשית של החולה לכך. הסכמה זו יכולה לקבל ביטוי מפורש, אך אין הכרח כי כך יהיה. יתכן ללמוד על הסכמת החולה לטיפול גם מכללא, לאור מיכלול נסיבותיו של המקרה.
(ב) אין מחלוקת כי המערער הסכים במפורש לפני ביצוע הניתוח השני רק לאחוי חוליות, ולא נתן הסכמה מפורשת לפרוצדורה של הסרת הצלקת אשר בוצעה בגבו.
השאלה היא, על כן, אם רשאי היה ד"ר וייגל לבצע את הפרוצדורה –
(א) אשר לא היתה חיונית לביצוע הניתוח המתוכנן,
(ב) איננה חלק בלתי נפרד ממנו,
(ג) ואשר היתה צפויה מראש – מבלי לבקש (וממילא לקבל), את הסכמתו המפורשת של החולה לביצועה.
(ג) כי יש לגלות לחולה את כל הסיכונים אשר אדם סביר היה מייחס להם חשיבות בהחלטתו להסכים לביצוע הטיפול.
בהסרת הצלקת היה כרוך סיכון ממשי לפגיעה באלמנטים עצביים. מתברר, כי קיים הבדל מהותי בין הסיכונים שהיו בטיפול המוסכם. זאת ועוד: מדובר בפרוצדורה שסכויי הצלחתה היו באותו זמן, ככל הידוע לד"ר וייגל עצמו, קטנים, וכי היה סביר שהתועלת בצידה, אם בכלל, תהיה קצרה וחולפת. לעומת זאת: התועלת בניתוח איחוי חוליות גבוהה בשיעור ניכר מזו הטמונה בניתוח של הסרת צלקת.
סיכומו של דבר: לא היה ד"ר וייגל רשאי לבצע פרוצדורה זו, אשר לא נועדה להצלת חייו של המערער או למניעת פגיעה חמורה בגופו, מבלי לקבל את הסכמתו המפורשת של המערער.
הסכמה כזו לא נתקבלה, ועל כן מסקנתי היא כי בוצע במערער מעשה תקיפה, במובן סעיף 23(א)
לפקודת הנזיקין.
(ז) על אף נוכח טופס ההסכמה עליו חתם המערער. בטופס זה הסכים המערער לביצוע ניתוח של "חיבור חוליות מותניות", וכן הצהיר כי הוא מסכים "לכל ניתוח, או טיפול רפואי אחר, או נוסף, שהרופא ימצא לנחוץ לבצעו תוך כדי הניתוח".
עמדתי זו מעוגנת בשני טעמים: ראשית, נראה כי הוראה זו שבטופס ההסכמה נועדה לכסות מקרים בהם מתעורר צורך אשר אינו צפוי מלכתחילה. הצורך בהסרת הצלקת ודבר קיומה היו ידועים עוד לפני ביצוע הניתוח.
שנית, יש לפרש מסמך זה באופן המתיישב עם עיקרון היסוד בדבר זכות החולה על גופו. מאחר שהפרוצדורה של הסרת הצלקת אינה פרוצדורה חיונית, שמטרתה הצלת חיים או מניעת פגיעה חמורה בגוף, ולכן אין בטופס זה כדי להביא לשינוי במסקנתי לעניין חבותו הנזיקית של ד"ר וייגל.
רשלנות
5. (א) השאלה המרכזית השנויה במחלוקת בין הצדדים בקשר לעילת הרשלנות היא, האם הפר ד"ר וייגל את חובת הזהירות אשר חב .
"המבחן איננו מבחן של חכמים לאחר מעשה, אלא של הרופא הממוצע בשעת מעשה. כל
רופא עשוי לטעות, אך לא כל טעות מהווה רשלנות. אי הצלחתו של ניתוח או נזק שנגרם
בעטיו אינם, כשלעצמם, מקיימים חזקה או מסקנה של רשלנות רפואית."
כן נפסק, כי: החלטותיו
ופעולותיו של הרופא צריכות להיות מבוססות על שיקולים סבירים וברמה המקובלת.
(ב) על רקע הידע הקיים באותה עת, פעולותיו הללו לא היו בגדר רשלנות.
יש לבחון את הטענה בדבר התרשלותו של רופא, מבוסס על הידע הקיים בעת ביצוע הטיפול וכאן נראה כי בהחלטתו של ד"ר וייגל דבקה רשלנות.
(ג) אשר לגישה הניתוחית בה בחר ד"ר וייגל בניתוח השני – לא מצאתי בסיס לטענה כי בגישה זו דבקה רשלנות. לא הוברר מדוע יש למצוא פסול בגישה זו, אשר זכתה להכרה בספרות המקצועית בתקופה הרלוונטית לביצוע הניתוח, ולא מצאתי כל טענה ממשית בדבר הסכנות הכרוכות בגישה זו או התועלת הנמוכה בנקיטתה. מדובר בגישה מקובלת וסבירה, ואין למצוא באימוצה באותה עת כל רשלנות.
יחד עם זאת, בנקודה אחת מצאתי בסיס לטענת הרשלנות, וכוונתי לטכניקה בה בחר ד"ר וייגל להסיר את הצלקת.
מדובר, איפוא, בפרוצדורה מסוכנת, אשר יש לבצעה באופן סבלני וזהיר ביותר על מנת שלא לגרום נזק חמור לחולה. ד"ר וייגל סטה מן הסטנדרד המקובל על מנתחים סבירים בתחומו, וביצע את הסרת הצלקת באופן בלתי זהיר אשר אינו עולה בקנה אחד עם הסיכונים החמורים הכרוכים בפעולה זו, ואשר – למרבה הצער – התממשו.
קשר סיבתי, עולה בבירור מעדותו של ד"ר וייגל כי בפעולת הסרת הצלקת היה פוטנציאל ממשי לפגיעה בעצבים השולטים בפעולת הסוגרים.
בנסיבות אלה, יש לאמר כי התקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין ההתרשלות ובין הנזק , לפחות לכאורה, וכי הנטל להביא ראיות אשר ישללו מסקנה זו עבר אל שכמו של ד"ר וייגל. נטל זה לא הורם, ולכן יש לקבוע כי התקיים קשר סיבתי כנדרש. מסקנתי, לאור כל האמור לעיל, היא כי יש לקבל את הערעור (הניזון ניצח).
- ע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ'
גולן חפצדי, תק-על 94(2) 1702.
- ע"א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה, פ"ד נג(4) 526.
עלי דעקה נ' ביה"ח כרמל – המערערת הינה נכה הסובלת מדפורמציה בכף רגלה השמאלית. כמו כן התעורר חשש לקיומו של גידול בכתפה. המערערת אושפזה בבית החולים "כרמל", הוא המשיב 1, לשם ניתוח ברגלה, והוחתמה על טופס הסכמה לצורך זה. יומיים לאחר מכן, כשהייתה על שולחן הניתוחים, ולאחר שקיבלה תרופות מטשטשות, הוחתמה המערערת על טופס הסכמה לעריכת ביופסיה בכתף. זאת, ככל הנראה, בעקבות החלטת הרופאים, בסמוך לניתוח, שלפיה הממצא בכתף מחייב ניתוח דחוף יותר מניתוח הרגל. בעקבות הניתוח נותרה כתפה של המערערת קפואה, ונקבעה לה נכות בשיעור של 35%.
ביהמ"ש פסק שעל מנת שתהא הסכמה מדעת, יש לספק לחולה מידע הולם על מצבו אך להשתמש במבחן האדם הסביר. הראיות מצביעות על כך שהחולה הייתה מסכימה לניתוח ולכן אין קש"ס בין הרשלנות לנזק ולכן אין פיצויים.
חלה על הרופאים חובה לספק למטופל מידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה. החתמה על הסכמה אינה מספיקה, עליהם לוודא שהחולה הבין את הסיכויים והסיכונים- וכאן התרשלו, הפרו חובת זהירות. היה לדחות טיפול כדי שהחולה יגבש הסכמה.
בפס"ד דעקה נ' ביה"ח כרמל 2781/99 דנה בסוגיית 'האם נתקיימה תקיפה'? בייניש בדעת יחיד מדברת על היחס בתביעות שכאלו בין תקיפה לבין רשלנות, { דעת יחיד, להבדיל מדעת מיעוט הינה דיעה הנשמעת באוביטר }: לתקיפה , לדבריה יש קונוטציה שלילית.
לא הייתה הסכמה מדעת, ולכן דרוש מבחן שונה לבחינת "הקשר הסיבתי". יש להעריך האם מסירת המידע היתה גורמת לחולה להתנגד לטיפול. הרופאים לא הוכיחו שהניתוח הוא דחוף ויש יסוד סביר להעירך כי החולה היה מתייעץ עם רופא נוסף. ואז היו בידיה כל הפרטים ואולי היתה מתנגדת.
זוהי ההגדרה לניתן טיפול בעל כורחו להבדיל מהיעדר הסכמה מדעתו!
יש פגיעה בכבוד האדם, פגיעה באוטונומיה, ועל זה מגיע פיצוי נזיקי. פיצוי על פגיעה באוטונומיה יהיה קטן מאשר פיצוי על נזקי גוף. אם המטופל יוכיח שלא היה נותן את הסכמתו לקבלת טיפול שגרם לו נזק, אילו קיבל את המידע מראש, היה זכאי לפיצוי כל הנזק שנגרם לו.
ו. מטרדים
אתא נ' שוורץ – הערעור נסב על צו מניעה לפיו נאסר על אתא להפעיל מערכת הקרור והאוורור עד להפחתת מפלס הרעש.
ביהמ"ש פסק: א.מבחן תוצאתי – שמגר: הדגש בעוולת המטרד היא על תוצאות המעשה ולא על טיבו של המעשה עצמו. על כן יתכן כי פלוני ינקוט אמצעי זהירות סבירים ובכל זאת לא יכול להמנע מהפרעה ועקב כך גם יתחייב בבצוע מטרד. בפס"ד אתא לא ניתן להשתמש בפצויים ולכן אין הלכה חד משמעית בענין זה. קיום ההפרעה ייקבע כפונקציה של חוזק ההפרעה, משך ההפרעה ואזור המקרקעין המוטרד "בהתחשב עם מקומם וטיבם". ב.על בהמ"ש לבצע אזון בין זכות האדם לעשות כרצונו בשטחו לבין זכות שכנו לא להיות מוטרד ממנו. הפרעה הפוגעת בנוחות פיזית ובקיום אנושי הוגן הינה עוולה. ג. סעד הפצויים- אמנם אין להתעלם מהשקול הכלכלי אך זהו רק אחד השקולים ולא העיקרי. לכן – אם הנזק הוא גדול שהפצוי הכספי אינו פוטרו הרי שלא מתקיימים תנאי סעיף 74 וביהמ"ש כן יתן צווי.
ז. אחריות למוצרים פגומים לקרוא את החוק
ח. סיבתיות
כיתן נ' וייס – עובד לוקח אקדח מהמפעל ומבצע רצח של עו"ד שלו.
כיתן יוצאת פטורה אך במ"ש בוחן את האפשרות שאם היה מדובר במעשה מכוון לא היה בהכרח מתנתק הקש"ס בין הגורם המעוול לנזק. בהמ"ש הדגיש כי "גם מעשה פשע של גורם זר מתערב לא ייחשב כסיבה מכרעת לנזק הפוטר הראשו, אם נדרשת מהראשון חזות מראש". בהמ"ש אומר שהגורם הזר המתערב נבחן במונחי "צריך לצפות" ואז לא בהכרח יתנתק הקש"ס – צריך לצפות את סוג הנזק ואת דרך התרחשותו הכללית.
- ע"א 576/81 בן-שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3) 1.
בן שמעון נ' ברדה – נערים שנכנסו למועדון גדנ"ע דרך חלון שאחד מסורגיו היה חסר, גנבו משם רובים ונפגעו תוך כדי משחק בו אחד הנערים ירה בחומה שמאחוריה הסתתר חברו.
אין זה מספיק שמזיק, החב בחובת זהירות, התרשל כלפי הניזוק. תנאי לאחריותו של מזיק היא כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק. כלומר, שקיים קש"ס בין ההתרשלות לבין הנזק. קשר סיבתי זה הנו עובדתי ומשפטי, אשר נקבע על ידי מבחני "הסיבה בלתה אין". קיימים שלושה מבחנים: 1. מבחן הציפיות – האם המזיק כאדם סביר היה צריך לצפות כי התרשלותו שלו תביא לנזק. ואם התערב גמ"ז – האם התערבותו של הגמ"ז היא בגדר הצפיות הסבירה. 2. מבחן הסיכון – הקש"ס מתקיים אם התוצאה המזיקה היא בתחום הסיכון שיצרה התנהגותו של המזיק, גם אם גרם לה גמ"ז. 3. מבחן השכל הישר – האם כל התכונות המציינות את הרשלנות שבהתנהגות המזיק, תרמו בפועל להתהוות התוצאה המזיקה. כאשר הנזק נגרם בעקבות גמ"ז – האם התערבותו שוללת את קיום הקשר.
- ד"נ 15/88 מלך נ' קורנהויזר, פ"ד מד (2) 89.
שלושה כלבים תקפו הולך רגל וגרמו לו לפגיעה קשה ונכות גבוהה לצמיתות. שנים מתוך שני הכלבים שייכים למשיבים ואילו הכלב השלישי – כלב רחוב. השופטים נחלקו ביניהם האם יש לראות בכך מעשה עוולה אחד שלא ניתן לחלקו וע"כ על המשיבים לשאת במלוא הנזק או שמא ניתן לחלק זאת באחריות שווה בין שלושת הכלבים ולכן המשיבים יישאו ב2/3 מהנזק. דעת הרוב, נטל ההוכחה על היכולת להפריד בין נזקי הכלבים הוא על הנתבע.
הגישה הכלכלית של המשפט: הטלת הנזק על הנתבע תגרור בעלי כלבים לבטח את עצמם מפני נזקים עתידיים (הטבה לשוק).
מאידך, אנו מחייבים אותו בהוצאות שאינו אחראי עליהם, מה שיביא למיגון יתר.
צדק מתקן: יש לדרוש מאדם לשלם רק על הזנק שגרם ולכן זה סותר את מטרת דיני הנזיקין כצדק מתקן. (מאחר ויש לדאוג גם לניזוק אולי המדינה תשלים את החסר).
צדק חלוקתי: המטרה העיקרית של דיני הנזיקין היא להסיר את הנזק של הניזוק ולהיטיבו ולכן ישלם המזיק לניזוק אפילו שזה לא מתיישב כלכלית ונטל כלכלי משולש ייפול על המזיק.
דעת המיעוט: (בך) יש לחייב את הנתבע רק בשני שליש ולא בהיעדר ראיות לתבוע הכל . נפסק לטובת הנתקף.
- ע"א 248/86 עיזבון לילי חננשוילי ז"ל נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(2) 529.
המנוח שעזבונו הוא המערער 5 נפגע בתאונת דרכים עצמית וסבל שברים ברגליו ונגרמה לו נכות צמיתה של 28% . עוד בטרם הספיק להגיש תביעה נגד המבטחת ושעה שמצבו הרפואי טרם התייצב ולא היה עדיין מסוגל לחזור לעבודתו, נפגע בתאונת דרכים נוספת ונהרג(אחריות על מבטחת אחרת). המחוזי: כל משיבה חייבת רק בנזקים שנגרמו מהתאונה שלה היא אחראית.
כשמדובר במזיקים במשותף או במזיקים בנפרד שאין אפשרות לחלק את הנזק, ניתן לחייב כל אחד מהם באופן מלא ושאלת החלוקה ביניהם תידון בנפרד. כאשר לאחר פגיעה ראשונה יש "פגיעה בידי שמיים" , אין המזיק הראשון חייב לשאת בנזקים שנגרמו כתוצאה מהפגיעה השניה, שבגללה בלאו הכי נשלל מהניזוק כושר השתכרותו, זמנית או לצמיתות.
התביעה נגד מזיק הראשון נקטעת בגין נזקים עתידיים. לעזבונו אין תביעה בגין כושר השתכרותו לאחר מותו. העזבון יתבע את המזיק ה2- ויפרע ממנו על ההפסד שנגרם לו בכך שנשללה מהמנוח, עקב מותו, האפשרות להיפרע מהאחראי לפציעתו בגין התאונה הראשונה את הנזק הממוני עבור התקופה שבין מועד התאונה השניה לבין מועד תום תוחלת ההשתכרות של המנוח, אלמלא ארעה התאונה ה2-.
כוחה של הלכה זו יפה גם במקום שבתאונה השניה לא נהרג הנפצע אלא נגרמה לו נכות שבעטיה הנזק של הפגיעה בתאונה הראשונה חדל להתקיים.
לא די בקש"ס יש צורך לעמוד במבחן הסיבתיות המשפטית. באחריות על בסיס אשם התנהגות המזיק נבחנת במבחן הצפיות. מבחן ריחוק הנזק בא לצמצם את סוג הנזק והיקפו ולקבוע למה אחראי המזיק. שאלת היקף הנזק לו אחראי המזיק נבחנת ע"פ מבחן הצפיות – המזיק אחראי רק לאותו נזק שהוא צריך ויכול היה לצפות.