הפקולטה למשפטים מרצה: ד"ר אריה רייך
מתרגלת: עו"ד רונית בימבליך
תרגיל מס' 2 – רשלנות
קין והבל הם אחים בני 17. הבל זוכה להצלחה רבה בלימודיו וכן ביחסיו עם הבורא, ואילו קין מרגיש דחוי ומאמין שאי-הצלחתו בחיים היא באשמתו של אחיו הבל, אשר מאפיל עליו. הקנאה של קין כלפי הבל מחמירה והולכת מיום ליום, עד שיום אחד, בהיותם בשדה, כשהרוחות החלו להתלהט ביניהם, הבל ייעץ לקין לפנות לייעוץ פסיכולוגי. קין מקבל את העצה ופונה לחנוך, פסיכולוג קליני מדופלם, ומתחיל אצלו בתהליך של פסיכואנליזה. במהלך הטיפול חנוך קורא לקין "להוציא החוצה" את כל הכעסים שלו כדי שיוכלו לדבר עליהם. הוא מבטיח לקין שכל מה שנאמר במהלך הטיפולים יישאר ביניהם. במהלך הטיפול נחשפת האיבה שבין קין להבל, אשר כבר הגיעה לאובססיה של ממש. חנוך מבחין בכך שקין מתחיל לאבד את הקשר למציאות, שהוא ממש פסיכוטי, ושהוא משוכנע בכך שרק סילוקו של הבל מן העולם יביא לקין פתרון לבעיותיו בחיים.
יום אחד מגיע קין למפגש השבועי עם חנוך במצב סוער במיוחד. הוא משמיע צרחות וקללות נוראיות כנגד הבל אחיו ומצהיר שהגיעה העת להרוג אותו אחת ולתמיד. חנוך מנסה להרגיע אותו ולדבר על ליבו שאלימות איננה פתרון לשום בעיה, אך קין אינו מקשיב לו ועוזב בזעם את מרפאתו של חנוך. הואיל והפציינט הבא של חנוך ממתין כבר לתורו, חנוך מתפנה אליו ומשקיע את עצמו בבעיותיו של פציינט זה. למרות שמספר הטלפון של הבל מצוי בידו, חנוך איננו מתקשר להבל כדי להזהיר אותו.
לאחר שקין יצא ממרפאתו של חנוך, הוא חוזר הביתה כדי לחפש את הבל. בבית הוא נתקל באביו, אדם, ושופך לפניו את מר ליבו על הבל אחיו. הוא אומר גם לאדם שהגיעה העת להרוג את הבל אחת ולתמיד. אדם מנסה לדבר על ליבו, תוך שהוא מסביר לו שאלימות איננה פתרון לשום בעיה, אך קין אינו מקשיב לו אלא מפנה את צעדיו למקום לימודיו של הבל. אדם מתלבט אם להתקשר להבל כדי להזהירו מפני אחיו, אך הוא מחליט בסוף שלא לעשות כך, כי בקורס ההורות של מכון "אדלר" לימדו אותו ואת חוה שאין להורים להתערב במריבות שבין האחים, כי עדיף שהם "יסדירו את העניינים ביניהם בעצמם".
קין אכן "מסדיר את העניינים" שבינו לבין הבל בעצמו באמצעות רובה שהיה ברשותו במסגרת שירותו במשמר האזרחי. הוא יורה בהבל ופוצע אותו קשה. לאחר הירי, בעוד הבל מוטל על הרצפה ומדמם וקין משוכנע שהוא רצח אותו, קין נתקף לפתע הרהורי חרטה נוראיים. הוא יורה לעצמו כדור בראש ונפטר במקום. הבל, לעומת זה, ניצל על ידי צוות טיפול נמרץ של מד"א, אך נשאר משותק לשארית חייו.
הבל מעוניין להגיש תביעת נזיקין בגין רשלנות כנגד חנוך וכנגד אדם. נתח/י את כל ההיבטים המשפטיים הכרוכים בתובענה זו בהסתמך על המקורות המפורטים בביבליוגרפיה לנושא מס' 7, וכן חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 וע"א 915/91 מד"י נ' לוי, סעיפים 16-10 בפסק דינו של הנשיא שמגר. יש להתייחס רק לתביעה בהסתמך על עוולת הרשלנות.
הנחיות:
1. את העבודה יש להגיש כשהיא מודפסת, על ארבעה עמודים לכל היותר, ברווח של שורה וחצי, גודל אות 12 לפחות [על-פי פונט David בלבד] ועם שוליים של 2.5 ס"מ מכל צדי העמוד.
2. העבודה תוגש בהתאם לכללי הציטוט האחיד, כפי שפורסמו ב "הפרקליט" לט' בעמ' 241.
3. מועד אחרון להגשת העבודה: יום ו', ג' בכסלו תשס"ד (28.11.03) עד השעה 12:00 בצהריים.
4. חל איסור חמור על שיתוף פעולה בין סטודנטים ביחס לכתיבת העבודות. תרגילים זהים, או דומים יתר על המידה בתוכנם, ייפסלו מחשש להעתקה.
- יודגש, כי עבודה שלא תעמוד בכללים המפורטים לעיל, לא תיבדק!
את העבודות יש להגיש לתיבה של הקורס, תיבה מס' 44, בקבוצת התיבות של הקורסים.
שם הסטודנט: ארז
דיני נזיקין
תרגיל מספר 2 – רשלנות
הבל מעוניין להגיש תביעת נזיקין כנגד חנוך וכנגד אדם בגין רשלנות. תחילה, הבל תובע את אדם עפ"י ס' 35-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), בגין עוולת הרשלנות. עליו להוכיח את מילוי כל יסודותיה:
- חובת זהירות – כמפורט בסעיפים 35, 36 לפקודה.
- הפרת חובת הזהירות ע"י התרשלות – מעשה או מחדל, שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות.
- גרם נזק – אין די בקיום נזק (כהגדרתו בסעיף 2 לפקודה), יש להוכיח גם קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק.
חובת זהירות: 1. עפ"י ס' 14-15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות"), אדם הוא אפוטרופסו הטבעי של הבל, וחלה עליו החובה לדאוג לכל צרכיו. מכאן, שאדם חב חובת זהירות כלפי הבל.
2. ב-פס"ד פריצקר נ' פרידמן[1] עמדו השופטים על "מבחן הצפיות/החזות מראש" ביחס לחובת זהירות כלפי שכן (=מי שנפגע ממעשה הנתבע בצורה כה קרובה וישירה, עד שהנתבע היה 'חייב, הגיונית, לראותו כנפגע כך', כשכיוון לבו למעשה). אדם חייב היה לנקוט זהירות מתקבלת על הדעת למניעת את פגיעתו המוצהרת והצפויה של קין בהבל, העומד ללא כל ספק בקריטריון ה"שכנות". כך, ב-פס"ד מטרני נ' אוצר מפעלי ים[2]מובהר, ש"השכנות אינה גיאוגרפית אלא סיבתית – אותו אדם שצריך הייתי לצפות, כאדם סביר, שייפגע ממעשה/אפס מעשה שלי".
3. עפ"י השופט שמגר ב-פס"ד מ"י נ' לוי[3] (להלן:"פס"ד מד"י נ' לוי"), קיומה של הסתמכות מצביע על "קרבה" ושכנות. לפיכך, הסתמכותו של הבל על אדם, אביו, מצביעה על "קרבה" ושכנות.
4. ב-פס"ד ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש[4] (להלן: "פס"ד ועקנין") פרט השופט ברק את אופן קביעתה של חובת זהירות: הבטחת חופש פעולה מחד ושלמות גוף/רכוש מאידך; סוג הנזק ודרכי התרחשות; והשפעה על הציבור. אצלנו – הבל ניזוק קשות; במהלך ניסיון רצח; ערך החיים=ערך עליון – ולכן למעשה השפעה ציבורית עצומה. אח"כ יצר ברק מבחן דו-שלבי לבחינת מבחן הזהירות: חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית. אצלנו מתקיימות שתיהן: מושגית – אבות חייבים בחובת זהירות לבניהם ביחס לכוונת רצח, הצפויה מצד אחיהם, שמצבו הנפשי קשה ודעתו נחושה. קונקרטית – אדם חייב היה לנסות לעצור את קין בכל דרך ולהזהיר את הבל מפני כוונת הרצח של אחיו, שמצבו הנפשי קשה. וכדברי ברק (שם): "מקום שניתן היה לצפות – צריך היה לצפות".
5. ב-פס"ד מ"י נ' לוינקבע, שחובת זהירות מתקיימת, אם א' חב לב' חובה, למשל בטיחותית (כמו אדם ביחס להבל במקרה שלנו). חובה זו הופכת מובהקת, כשהנזק שנגרם הוא נזק פיזי, בדיוק כמו במקרה זה.
6. ב-פס"ד סבג נ' אמסלם[5] (להלן:"פס"ד סבג נ' אמסלם") נמנו 4 גורמים ששוקל ביהמ"ש בהתייחסו לחובת הזהירות: ההסתברות להתממשות הסיכון – לאור מצבו והצהרותיו של קין היה גבוה; גובה הנזק הצפוי – הגבוה ביותר שיש (נטילת חיים); עלות האמצעים בזמן ובמאמץ למניעת הנזק – נמוכה; האינטרס הציבורי בפעילות יוצרת הסיכון – לא הייתה פעילות שכזו במקרה של אדם. גם לפי מבחן זה, מתקיימת כאן חובת הזהירות במובהק.
הפרת
חובת הזהירות ע"י התרשלות: 7. ס' 35 לפקודה – קין
נתקל באדם כשחיפש את אחיו לרצחו! אדם הסתכן בכך שלא ניסה לעצרו ולא
הזהיר את הבל! זה ודאי לא אופן ההתנהגות המצופה מאב ומאדם סביר.
ב-פס"ד מפעלי רכב אשדוד[6] נקבע,
כנימוק לחיוב הנתבעים, כי צפו את הנזק ובחרו להסתכן (ובכך גם ראה
המותב הוכחה של הקשר הסיבתי בין הפרת החובה לנזק!). לוין אף הגדיר זאת הפרדה
בין הגנה לגיטימית על זכות לבין הפקרות. כך גם אצלנו: אדם הימר על חיי בנו
– ובכך כמובן התרשל והפר חובת זהירות כלפי הבל.
8. אדם לא עמד בקנה המידה לחובת הורים, כמפורט בסעיפים 15, 17 לחוק הכשרות. הוא הפקיר את הבל להתקפו הרצחני של קין. ס' 22 לחוק הכשרות אינו מגן עליו, משום שלא הגן על צרכיו הבסיסיים של בנו, ולא נהג כמי שטובתו לנגד עיניו. ב-פס"ד אמין נ' אמין[7] (להלן: "פס"ד אמין נ' אמין") נקבע, שס' 22 הנ"ל לא מתמצה במתן חסינות להורים מאחריות לנזק לקטין, אלא גם מחייבם בנזקים, שנגרמו לו בשל הפרת חובותיהם כאפוטרופוסיו (פס"ד זה גם עמד על זכות קטין לתבוע את הוריו על התרשלות במילוי תפקידם כהורים). עוד נקבע (שם, סעיף 13), שהעובדה, שאב עשה את שעשה מבחירה, אינה גורעת מהאפשרות להתרשלות, ושוב, את מה שניתן, גם צריך היה לצפות (ואם אדם לא ראה באיומי קין ממש – מדוע ניסה לדבר על ליבו ולהרגיעו?!). יפה לכאן הקביעה(שם, עמ' 84), כי קיימת עדיפות לזכויות קטינים ביחס לזכות ההורים לעיצוב חייהם האוטונומי (ובכלל זאת, להבנתי, תפיסתם וגישתם החינוכית).
9. ב-פס"ד גרובנר נ' עירית חיפה[8] (להלן: "פס"ד גרובנר") נפסק עפ"י היחס, שבין תוחלת הנזק לעלות מניעתו. במקרה דנן עולה תוחלת הנזק בהרבה על עלות מניעתו. הסכנה הייתה הגדולה ביותר שקיימת – נטילת חיים, ומנגד ננקט האמצעי הפחות ביותר – ניסיון שידול מילולי רפה. גם מבחינה זו הפר אדם, ובבוטות, את חובת הזהירות שחלה עליו.
גרם נזק: 10. "והגורם ברשלנותו נזק לזולתו" – הבל נפצע קשה ונשאר משותק לשארית חייו. אלמלא התרשל אדם, והיה עוצר את קין, או לפחות מזהיר את הבל, הנזק היה נמנע. לכן, מתקיים גם היסוד "גרם נזק".
11. בנוסף, בשל הפרת ס' 15, 17 לחוק הכשרות, ניתן לתבוע את אדם גם בגין הפרת חובה חקוקה!
הבל תובע את חנוך: אותם יסודות כמו בתביעה נגד אדם. השוני – נוסף המרכיב של "במשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות…" – המרכיב המקצועי. לכן, הבל יטען לחובת זהירות כפולה מצד חנוך: "כלפי כל אדם" (ס' 36 לפקודה),ומקצועית (בתוך ס' 35 לפקודה). לפיכך ברור, שחובת הזהירות שעל חנוך היא כלפי כל אדם, שעלול להיפגע "במהלכם הרגיל של הדברים" – ומובן שכאן יעדו של קין היה הבל, ועל חנוך היה להזהירו.
חובת זהירות: 12. ב-פס"ד זייצוב נ' כץ[9]נקבע, שמטרת חובת הזהירות למנוע, ע"י התנהגות סבירה, התהוות נזק לסוג מסוים של בני אדם. זוהי גם חובתו של חנוך, כפסיכולוג (וכאדם) סביר, שיודע על נזק צפוי ויכול למנעו. בנוסף, עפ"י אותו פס"ד, גורם שניזוק בשל התרשלות מטפל כלפי "גורם ביניים" – רשאי לתבוע את המטפל.
13. כמו ס' 2 של הבל נ' אדם (אלא שבמקום "אדם" יש לומר "חנוך"). מסעיף זה מובן, כי העובדה, שאדם פגש את קין קרוב יותר לניסיון הרצח – אין לה כל נפקות, שכן השכנות סיבתית, ולכן אין כאן כל הגנה/הקלה לחנוך.
14. כמו ס' 4 של הבל נ' אדם (במקום "אדם" יש לומר "חנוך", וכן לשנות בהתאם את בדיקת חובות הזהירות, המושגית והקונקרטית: מושגית – אנו מצפים מפסיכולוגים, המדרבנים מטופלים "להוציא כעסים", לדעת לרסנם ולמנוע נזק מידיהם לגורם שלישי מבעוד מועד, וקונקרטית – זוהי גם הציפייה שהייתה מחנוך ביחס לקין ולהבל).
15. כמו ס' 6 של הבל נ' אדם (במקום "אדם" – "חנוך"), אלא שכאן, עלות האמצעים למניעת הנזק נמוכה במיוחד כשמדובר באיש מקצוע; האינטרס הציבורי בטיפול פסיכולוגי אמנם גבוה, אך בטל מול 2 הגורמים הראשונים.
16. ב-פס"ד מד"י נ' לוי[10] נקבע, שחובת זהירות מתקיימת, אם א' יצר דבר, המסכן את ב' (כפי שחנוך עודד את קין "להוציא" כעסים). החובה הופכת מובהקת כשהנזק פיזי, או כשמדובר באחריות של בעל מקצוע, בדיוק כמו כאן.
17. ב-פס"ד מ"י נ' לוי[11] נקבע, שקיום הסתמכות מצביע על "קרבה" ושכנות. הבל יעץ לקין לפנות לטיפול פסיכולוגי, והסתמך על חנוך, שכפסיכולוג מדופלם יידע לטפל באחיו ולהרגיעו. באותו פס"ד דובר גם על "יצירת" שכנות במעשה "כאשר הסיכון לניזוק גדל עקב התנהגות הנתבע" (שם). כך גם אצלנו – חנוך "תרם" רבות לסיכונו של הבל בכך, שעודד את קין "להוציא כעסים", אך כשעשה כן – לא ידע לרסנו.
הפרת חובת הזהירות ע"י התרשלות: 18. חנוך קרא לקין "להוציא החוצה" את כל כעסיו, אך כשיצאו הדברים משליטה – לא זיהה זאת, ולא עצר את קין. זאת, לא מתוך שיקול דעת מקצועי, אלא משום שהפציינט הבא חיכה לתורו! הוא אפילו לא שקל להתקשר להבל, שמס' הטלפון שלו בידיו. זוהי, איפוא, התרשלות ברורה ומזעזעת.
19. כמו ס' 7 של הבל נ' אדם (במקום אדם – חנוך). הפר חובה כללית ומקצועית, כלפי מטופלו והשלכות מעשיו.
20. כמו ס' 9 של הבל נ' אדם (במקום אדם – חנוך) – בייחוד כשמדובר בפסיכולוג, ממנו מצופה שבמקצועיות, ובקלות יחסית, יידע למנוע טרגדיה מעין זו.
21. ב-פס"ד פאר נ' קופר[12] נקבע, כי "פלוני רשאי לצפות, ש-ביה"ח יביא בחשבון גם אפשרות של מקרה נדיר" – קרי, הלכה המתייחסת לחובת מטפל למטופל. אצלנו, אף שהמקרה נדיר, על חנוך היה לעצור את קין, שכן הנזק שיגרום המטופל/ייגרם אם לא תיצפה הסכנה – רובץ לפתחו של המטפל. עוד נקבע (שם), שרק ביהמ"ש יכריע אם הייתה התרשלות מקצועית (ולא איש מקצוע), וביהמ"ש ודאי לא יראה באופן הפעולה של חנוך כזה של פסיכולוג/ אדם סביר.
22. ב-פס"ד אמין נ' אמין נקבע כאמור, כי את מה שניתן היה לצפות, צריך היה לצפות (ואם חנוך לא ראה באיומו של קין איום של ממש – מדוע דיבר על לבו וניסה לשדלו לחדול מכך?!).
גרם נזק: 23. ב-פס"ד סבג נ' אמסלם נקבע, כי יוצרו של סיכון צפוי ובלתי-סביר – אחראי לנזק. חנוך עודד את קין "להוציא החוצה" כעסים (=יצירת סיכון צפוי ובלתי-סביר), ולפיכך משנגרם הנזק – הוא האחראי לו.
24. חנוך בחר שלא לעדכן את הבל במצבו הנפשי הקשה של אחיו, לא הזהירו ולא ניסה לעצרו. בהמשך הבל נורה בידי קין, והוא משותק. לאור התרשלותו של חנוך, ולאור העובדה, שכתוצאה ממנה נגרם להבל נזק כבד – מתקיים גם כאן יסוד הנזק, וטיעוניו של הבל באשר לגרימת עוולת הרשלנות, על כל מרכיביה, בידי חנוך – הושלמו.
25. כמו כן, בשתי התביעות יטען הבל, שכל תנאי סעיפים 38, 41 לפקודה מתמלאים כאן, כי יש כאן למעשה "דבר המעיד על עצמו" וגם "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", ולכן נטל ההוכחה עובר לנתבעים.
ההגנה של אדם תתבסס על הנקודות הבאות: 1. ס' 35 לפקודה – גישה חינוכית היא יחסית. אדם פעל כאדם סביר, ועשה כמיטב הבנתו: תחילה ניסה להרגיע את קין, ואח"כ, כפי שלמד, החליט שלא להתערב. עתה, נוסף על אובדן בנו, נוספת תביעת הבן ששותק. גם אם אדם טעה בשיקול דעתו, אין זו התרשלות, ואין על כך סנקציה משפטית.
2. ס' 17 לחוק הכשרות – אדם פעל במסירות, פנה לקורס הורים מתוך דאגה לצרכי ילדיו (ס' 15 לחוק הכשרות) ופעל בתום לב, ולכן מגן עליו ס' 22 לחוק הכשרות מפני כל נזק שנגרם לילדיו בשעה שמילא תפקידו כאפוטרופוס, כאמור ב-פס"ד אמין נ' אמין:"אין חוק הכשרות דורש את הצלחת ההורים בדאגה לחינוך הילד, כל שנדרש מהם הוא לנהוג לטובתו כדרך שהורים מסורים היו נוהגים". זאת ועוד: בעוד ס' 22 הנ"ל מדבר על "נזק ישיר", אדם מואשם ב"נזק עקיף" (אי-עצירת קין). לכן, אין להטיל עליו אחריות לנזק.
3. אנגלרד עומד ב-פס"ד אמין נ' אמיןעל כך, שעוולת הרשלנות היא במידה רבה "אחות תאומה" להפרת החובה החקוקה בחוק הכשרות, ולכן מצמצם את חובת הזהירות שבעוולת הרשלנות! גם אצלנו משתמש התובע ב2- הטענות הנ"ל, ולכן יש לצמצם בחובת הזהירות המיוחסת לאדם במסגרת עוולת הרשלנות.
4. חובות הזהירות, מושגית וקונקרטית, אינן חלות על אדם: אין לצפות מאב להתערב בכל פעם שבניו רבים, כדרכם של אחים, וודאי שלא להזהיר אחד כל אימת שהשני פולט דברי בלע. כך גם במישור הקונקרטי, בעיקר כי קין הרבה ללהג, אך מעולם לא עשה מעשה. וכאמור ב-פס"ד ועקנין: "לא כל נזק צפוי הוא נזק שצריך לצפותו".
5. בד"כ, כשניתן טכנית לצפות נזק קיימת חובת זהירות מושגית. אולם, עפ"י פס"ד מד"י נ' לוי, גזירה זו אינה אוטומטית, ונשללת, כשקיימים לכך טעמי מדיניות משפטית, גם כאלה החורגים מדיני הנזיקין. שיקולים אלה עשויים לשלול קיום חובת זהירות, גם כשדרישות דיני הנזיקין – הצפיות והשכנות – מתקיימות. גם אצלנו – אוטונומיה חינוכית והורות הן ערכים מרכזיים בראייה משפטית, החורגים מדיני הנזיקין, ולכן יש לשלול כאן את קיומה של חובת זהירות מצד אדם.
6. ב-פס"ד מפעלי רכב אשדוד (סעיף 11) נקבע: "בבוא ביהמ"ש לקבוע מסמרות לעניין קביעת קיומה של חבות בעוולת הרשלנות, אין הוא פועל בדרך שרירותית, אלא מאזן בין אינטרסים שונים". כאן יש להגן על זכות ההורה לפעול כמיטב יכולתו והבנתו למען טובת ילדו. אחרת, תהיה לכך השפעה קשה על יחסי הורים-ילדים בכלל.
7. ב-פס"ד מד"י נ' לוי פורטו שיקולים שיגרעו מחובת הזהירות: כשמדובר באחריות (לכאורה) בגין מחדל, וכאשר הנזק נגרם ע"י צד ג' (קין, במקרה שלנו). 2 השיקולים האלה מתקיימים בהתייחס לאדם.
8. בדומה להלכה שנקבעה ב-פס"ד גרובנר, גם כאן מחיר הניסיונות למנוע הישנות מקרים דומים הוא עצום, ומנגד התממשות הסיכון נדירה (עלות מניעת הנזק עולה על תוחלת הנזק), וגם אז לא בטוח שהאב יוכל למנוע אותה.
9. ב-פס"ד אמין נ' אמין* נקבע: "המבחן לקיום ההתרשלות הוא אי-הסבירות של ההתנהגות וצפיות הנזק". התנהגות אדם הייתה הסבירה ביותר שיכול היה, להבנתו, לנקוט; וכלל לא עלתה על דעתו האפשרות, שקין מתכוון לממש את איומו – ולכן גם לא יכול היה למנוע את הנזק. לפיכך, נשלל כאן קיומה של התרשלות.
10. אם הפסיכולוג המדופלם של קין לא מצא לנכון לעצרו או להזהיר את הבל – כיצד ניתן לדרוש זאת מאדם?!
11. עפ"י פס"ד מד"י נ' לוי, במקרים בהם נגרם מחדל או במקרים בהם הנזק נגרם בידי צד ג' – אין לגזור "שכנות" מצפיות. לפיכך, במקרה הנדון, לא התקיימה שכנות בין אדם להבל, ולפיכך אין חובת הזהירות חלה עליו.
ההגנה של חנוך תתבסס על הנקודות הבאות: 1. חנוך הבטיח לקין, כמו לכל מטופל, שהכול "יישאר ביניהם" (שמירת פרטיות ביחסי מטפל-מטופל). זהו תנאי אתי בסיסי, שנועד לשמור על ביטחון המטופל, ולאפשר טיפול יעיל. שמירת הפרטיות והחיסיון הם מרכיבי יסוד בטיפול הפסיכולוגי, והפרתם תסב נזק כבד לתחום בכלל, ולמפר עצמו בפרט.
2. חנוך ניסה להרגיע את קין, ולשכנעו שאלימות אינה פותרת דבר, מתוך היכרותו עמו ומתוך הבנה, כי זה המעשה הנכון, מקצועית, לעשותו. גם אם טעה בשיקול דעתו, זו לא התרשלות, ועל טעות בשיקול דעת אין סנקציה משפטית.
3. סעיף 35 לפקודה – ההתייחסות למשלח ידו ולחובתו של הנתבע ישירה. לחנוך לא הייתה כל חובה כלפי הבל, אלא אך ורק כלפי קין, ולפיכך, היחידים שיכולים לתבוע אותו בגין התרשלות מקצועית, שהיא ישירה מטבעה – הם נציגי קין. אין לתבוע אותו על התרשלות מקצועית כלפי צד שלישי מתוך "עיקרון דומינו".
4. את דבריו לחנוך, אמר קין גם לאדם. אין סמיכות בין פגישת קין וחנוך למעשה, והיה לו מספיק זמן "להתקרר". כלומר, אין עיקרון השכנות חל כאן. בהמשך, אף אדם, שמכיר אותו טוב מחנוך, ולבטח חפץ בטובת בניו, לא מצא לנכון לעצרו או להזהיר את הבל, וזאת סמוך יותר לניסיון הרצח. אם כך, כיצד ניתן לדרוש זאת מחנוך?!
5. חובות הזהירות, המושגית והקונקרטית, אינן חלות על חנוך: כמעט כל דברי מטופליו לגבי אנשים אחרים ורצונם לפגוע בהם אינם מתממשים. הוא אינו יכול להזהיר על סמך כל התפרצות של מטופל – אחרת יישאר ללא לקוחות, והם – ללא טיפול הולם, מה שעלול להביא לנזק גדול בהרבה. בנוסף, חנוך לא העריך, כאיש מקצוע, שיש ממש בדבריו ההזויים של קין, ובדומה לנאמר ב-פס"ד ועקנין– במקום שלא ניתן לצפות, אין צורך לצפות.
6. כמו בס' 6 בהגנות של אדם, אלא שכאן יש לשמור על מספר עקרונות אתיים בסיסיים, בהם יחסי מטפל-מטופל, בטחון המטופל במטפל, פרטיות וחיסיון הטיפול. אחרת, הנזק הנקודתי, שיימנע במקרים נדירים, יהיה קטן בהרבה מזה שייווצר כתוצאה מהתערערות יחסי מטפל-מטופל, ומחוסר היכולת לעזור לאנשים כראוי ולמנוע ריבוי מעשים כזה של קין.בנוסף, עפ"י התחשיב ב-פס"ד גרובנר, עלות מניעת הנזק תעלה במקרה כזה על תוחלת הנזק.
7. כמו בס' 7 בהגנות של אדם, אלא שכאן, במקום לומר "אדם", יש לומר "חנוך".
8. כמו בס' 11 בהגנות של אדם, אלא שכאן, במקום לומר "אדם", יש לומר "חנוך".
לעניות
דעתי, אין דין הנתבעים שווה
במקרה זה. אמנם, אין נפקות במקרה זה לגורם "הכוונה", אולם נראה שאדם
אכן פעל בדרך שנראתה לו הנכונה ביותר, גם עפ"י ידע רלוונטי שרכש במוסד יוקרתי
בתחום, מתוך שאיפה "לעשות את הדבר הנכון". לכן – גם בהתחשב בסבלו הרב,
שהוא עונש בפני עצמו – יש לדחות את תביעת הבל כלפיו, גם אם לכאורה יסודותיה
איתנים. שונה דינו של חנוך, בהיותו איש מקצוע, ששימש, באופן פרדוקסלי, כזרז
ו"פורץ מחסומים" במקרה זה. הוא לא נהג באופן אחראי ומקצועי, הקל ראש
בקין, וחרף מצבו הנפשי הקשה והסוער (כאמור – גם בעטיו של חנוך) לא ניסה לעצרו או
להזהיר את הבל. לכן, יש לדעתי לקבל את התביעה נגדו.
[1] ע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן, פ"ד ז, 674.
[2] ע"א 53/57 מטרני נ' אוצר מפעלי ים, פ"ד יב 722, 724.
[3] ע"א 915/91 מד"י נ' לוי, פ"ד מח(3),45.
[4] ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש פ"ד לז(1) 113, 122-134.
[5] ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם פ"ד מט(1) 102, 108-109.
[6] ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ ואח' נ' צ'יזיק פ"ד מא(3) 169, 195-196.
[7] ע"א 2034/98 אמין נ' אמין פ"ד נג(5) 69, 80-81.
[8] ע"א 373/74 גרובנר נ' עירית חיפה, פ"ד ל(1) 141, סעיף 10 לדברי השופטת דורנר.
[9] ע"א 540,518/82 זייצוב נ' כץ פ"ד מ(2) 85, פסקה 7.
[10] ר' הערת שוליים 3 לעיל, ס' 11-12.
[11] ר' הערת שוליים 3 לעיל, ס' 13.
[12] ע"א 612/78 פאר נ' קופר פ"ד לה(1), 728-729.
